חמש שנים אני רווקה. אין מסיבת רווקות שלא עשתה לי חשק לאחת משלי, אין בריכה שלא חלמתי שתקושט עבורי, אין רווקה בלבן שלא רציתי להתחלף איתה, אין קונפטי שלא דמיינתי עף לכיווני. עד אתמול.
מסיבת הרווקות של "ארץ נהדרת" היא המקום האחרון שאת רוצה להיות בו, היא זיקקה את הסיוט הסודי שכל אישה נושאת בלבה מאז יום שישי - אולי ירצחו גם אותי?
זה עבר לך בראש. תודי. זה לא נורא ואת לא משוגעת. דיאנה לא ידעה, איך את תדעי? אין איך לדעת. מה כן וודאי, מה אפשר להבטיח לך ולי? ובכן, שאף אחד לא יגן עלינו, אז תתכונני. עם כל הכבוד לצעצועי המין שנהוג לתת במעמד החגיגי, אקדח, הוא שי הרבה יותר שימושי.
אולי באמת תעשי רישיון ותתאמני? תפני לו מקום במגירה לצד הלאנז'רי, במקום פינצטה בתיק קחי איתך כמה כדורים, אנחנו ב2021, וומאן! אישה יכולה לשלב בין הורות ומטווחים.
צפיתי בזה שוב ושוב. הרגשתי שלראשונה בתולדות ארץ נהדרת השחקניות המוכשרות האלו יוצאות מהדמות, ומגלמות את עצמן ואותי. פשוט נשים. זו לא סאטירה עכשיו, אלא שחזור של "מה היה אם". דלתות מסתובבות במשאלת לב של כל כך הרבה אנשים. תארו לכם שדיאנה וקודמותיה באמת היו מקבלות מאתנו אקדח ערב החופה, אולי, הוא זה שהיה עכשיו מתחת לאדמה.
"זה בשבילך, אהובה שלנו", אמרה שני כהן בשם כל המדינה. זה היה מאוחר מדי. כולנו "במסיבה" הזאת, במחשבות, בחרדות, בעיניים פקוחות לרווחה ואוזניים מחודדות. אם לא מהפחד עלינו אז מפחד על השכנות.
הביקורת של "ארץ נהדרת" כלפי המדינה מוצדקת, בועטת ומדויקת. אבל יצא לי לחשוב איך הרגישו כל ה"ברייד טו בי" ששכבו חבוקות עם אביר חלומותיהן במיטה, ואיך הרגיש החתן המיועד שהוצג כרוצח בפוטנציה קבל עם ועדה. על כל חלאה, רוצח, טינופת שלא ברא השטן, יש מיליון גברים מן המניין, אלו שיגנו עליך כמו אריות, שלא ירביצו לך בחיים - אלא יחטפו בשבילך מכות. רוב הסיכויים שהאיש שנישא לך הוא הבן אדם האחרון שיפגע בך.
הוא יביא לך אבנים מהירח, את מקציף החלב שתמיד חיפשת ויעשה לך רק נעים, אם תרצי כמובן. הוא ישבור את הראש איך לגרום לך לחייך, יהפוך כל אבן בשבילך, וגם כשיתעייף ממך ומחפירותייך, הוא יעדיף למות מלחיות בלעדייך.
קופידון כבר מתחמם לקראת הוולנטיין, חג האוהבים, זו הזדמנות לזכור שיש לנו ארץ נהדרת וגברים מדהימים.