אילנה דיין ועמרי אסנהיים זיקקו אמש בצורה מדויקת את תחלואות משרדי הממשלה, אבל הפוך כנראה ממה שכיוונו. קרן טרנר ושאול מרידור הם ממש לא הקורבן כאן, הם כוכבי מופע האבסורד - "משילות והעדרה". זה עשה המון חסד עם נתניהו, לשמוע איך פקידים מטרפדים את הניסיון שלו לתת סיוע לאזרחים. מתברר שהוא נסע להביא לנו לחם עם מקלות בגלגלים.

ככלל, ממשלה נבחרת כדי להכתיב מדיניות, ותפקידם של הפקידים הוא לממש אותה. אם ירצו להכתיבה בעצמם - הם מוזמנים לגשת לוועדת הבחירות ולהירשם. אבל יש פטנט ישראלי למי שרוצה להנהיג משרד ממשלתי גם בלי להיבחר ובלי לגייס מאות אלפי תומכים. שי באב"ד ניסח זאת מצויין - שיטת שלושת השלבים: "מסמוס, טרפוד, טינוף". כלומר, לא לספור את השרים, לא את המדיניות ולא את ההיגיון הדמוקרטי.

האנשים האלו שספונים במשרד מול האקסלים של דפי התקציב וערגליות תות, לא יוכלו לעולם לקבל פרספקטיבה של נבחרי ציבור. ראייתם צרה. הם לא הכתובת לפניות, לביקורת, למחאות, הם לא נושאים באחריות ולא באשמה. אין סמכות בלי אחריות ולהפך, כלל יסוד בכל מערכת בריאה.

בכתבה של אסנהיים היה חסר אלמנט אחד מאוד משמעותי - האווירה הציבורית. אתם בטח זוכרים את בליץ הראיונות עם האב שאין לו אוכל לשים על שולחן החג, את המפרנסת היחידנית שלא עובדת כי הילדים בבית, את הילדים שאופים עוגיות כדי לעזור בשכר דירה ואת בני ה-30 שחזרו לגור אצל ההורים. הפרשנים ישבו באולפנים והביעו אכזבה, נשאו עיניהם למדינות המתוקנות שבהן חולק כסף לאזרחים. אני זוכרת כתבה של יונה לייבזון על האמריקאים השקטים. הם בבית, אבל לא מודאגים. כולם פה קינאו נורא. אלו היו ימי זעם, דרישה לפצות, לעזור, לשפות.

ההבנה שבאווירה הזאת נתניהו יושב בחדר, כמו ביקום מקביל, ומתחנן בפני הפקידים שיתנו לו משהו לתת - פשוט מרתיחה. מי שמכם?? מי מת והפך אתכם לדיינים במשפטה של משפחה עם ילדים רעבים. מפתיעים אותי כל הסוציאליסטים הגדולים ממחנה השמאל שמתנגדים לקפיטליזם החזירי של נתניהו ועתה כשהוא עושה מהלך לפי האג'נדה "שלהם", מהלך סופר חברתי - זה עדיין מפריע להם. אני לא ממצביעיו ועדיין מסוגלת להסתכל על הדברים באופן ענייני, ולא למדוד הכל בכן ביבי, לא ביבי.

הבלבול הזה אגב חוצה משרדים, וחוויתי אותו על בשרי במשרד התרבות. חלוקת התקציב אז הייתה מאוד "מקצועית": תיאטרון שמארח הרבה אנשים יקבל יותר כסף. אבל מירי רגב רצתה חלוקה אחרת, חלוקה "חברתית". הרי איך תיאטרון בירוחם יארח צופים אם אין לו כסף אפילו לתאורה? זה מעגל שאי אפשר לפרוץ אותו, זו הרחבת פערים איומה. היא רצתה לעשות שינוי בפרמטרים, הטייה מכוונת לטובת ערים במדד סוציו אקונומי נמוך, בני מיעוטים ופריפריה. היועצת המשפטית (שלה!) עמדה על רגליים אחוריות ובמקום לסייע - סיכלה. הפקידה הזאת לא הייתה איתנו בסיורים, לא מחתה דמעות של יוצרים, לא נשלחה על ידי המונים להביא הזדמנות שווה לחלשים. היא לא ישבה באולפנים ונדרשה להסביר למה היא לא מצליחה לשנות, אני זוכרת את התסכול, תלשנו שערות.

הניסיון וההבנה המקצועית של הפקידים במשרד האוצר קריטית לתפקוד תקין, אני מסכימה. מדובר באנשים מוכשרים לאין שיעור, שמגיעים למשרה מתוך שליחות ובאמתחתם תועלות שאין לנבחרי הציבור. חשיבותם בהצגת משמעויות ותחזיות בליבו של משבר כלכלי, גבוהה. אבל היא לא יכולה להתנהל בוואקום חברתי, מנותק מהדופק הציבורי.

לא עשו אותי באצבע, ברור לי שנתניהו הפיל את התקציב ממניעים פוליטיים וראה במענקים משהו שיהיה שווה מנדטים, (ותמצאו לי מנהיג אחד שלא ביקש לענות על רצון הבוחר) אבל נתניהו הוא לא הסיפור, אלא אנחנו - אף אחד לא חשב שיפול עלינו כסף מהשמיים, הבנו טוב מאוד שעוד נשלם על זה כפליים, יותר הפחיד אותנו שיבואו לנתק את הבית מחשמל מאשר שהגירעון יגדל. ואנחנו מחליטים, אנחנו הריבון, זוכרים?

הערת אגב לסיום, קרן היא אישה מרשימה ומעוררת השראה, אי אפשר שלא להתקנא ברזומה המרשים שלה. בדיון הקצר על ההגדרה "פקיד" היא טענה שחששה לומר בדייט שהיא פקידה במשרד התחבורה "כי אז אף אחד לא ירצה לצאת איתה". מה? קפצתי מול המסך. איך היא מזלזלת בהן כל כך. זו גישה מאוד מתנשאת כלפי ציבור נשים גדול, מסור וחרוץ. ואולי, ההערה הזאת היא בעצם כל הסיפור.