אתמול עשיתי ראיון ראשון בשפת הסימנים עם שירלי פינטו, חירשת מלידה, מספר 9 ברשימת ימינה. כששאלתי אותה מהם שלושת הדברים שהיא תשנה ביום הראשון אם תבחר לכנסת, היא ענתה שתגדיל את הקוביה של התרגום לחירשים בטלוויזיה, כי מרוב שהיא קטנה, לא מבינים מה היא אומרת.
המשכתי את הראיון כרגיל אבל רציתי למות מבושה. ומאותו הרגע אני בסערה. וואו כמה אנחנו חלולים. אנחנו חלולים ומטומטמים ומביכים. אנחנו שנתיים כבר מתעסקים בכלום, במשחק כיסאות, בחרמות, בדברים עם חשיבות של נפיחות.
יש פה אנשים שצרכים עוד ס"מ בקוטר של התרגום על המסך כדי להרגיש בני אדם. זה לא מעניין אותם מי ישב עם מי, מי קודם ברוטציה, ומי לקח למי את הטושים אינעל העולם! אנחנו. אנחנו המוגבלים. אנחנו עיוורים וחרשים. אנחנו באמת לא רואים מה חשוב, אנחנו לא מקשיבים. זה כל כך עקום שהתרגום בטלוויזיה קטן אבל שלטי קמפיין באיילון אפשר לקרוא ממאדים.
בכסף שנשפך על מערכת הבחירות האינסופית הזאת היינו מביאים לשירלי (ולכל החירשים בישראל ובתפוצות) מתורגמנית שתשב איתה בסלון ותעשה לה קיצי בפרסומות. אבל לא. ניתן את הכסף לעוד איזה משרד אסטרטגיה נפוח מחשיבות עצמית וצי של יועצות.
השיחה עם שירלי הייתה הפעם הראשונה בכל מערכת הבחירות הזאת שהתרגשתי, שנזכרתי מה התפקיד שלנו כריבון. בחירות זו לא מתמטיקה של מנדטים, לא צריך לבוא לקלפי עם מחשבון. ביציאה מהבית תבדקו רק שתעודת הזהות בכיס והלב במקום הנכון.
כבר שנים שאני בוחרת בבנט, אני שרופה עליו ועל האנשים סביבו, אני מאמינה לו ובו. הוא ווינר, הוא נשמה, הוא הכי מקצוען שם בכל קנה מידה. הוא ערכי, הוא ציוני, ותאמינו לי - ליברל אמיתי.
אבל הפעם אני לא שמה את הפתק בזכותו או בזכות איילת, את הקול שלי נותנת לשירלי, במלוא מובן המילה. אני חולמת על הרגע שהאישה הזאת תשבע בכנסת ותעשה היסטוריה. בדממה. הלוואי שתצטרפו אליי ונגדיל לה את הקוביה.
