פעם, גם אני הייתי כמותכם. הבטתי בחמלה מהולה בכעס על כל אותם אומללים שנכנסו לפארמוויל, והתחילו לטנף את הפיד בעדכונים מעצבנים נוסח "עברתי שלב" או "הצלתי ברווז תועה". זו הייתה חוצפה כזאת, אי אפשר להאמין. שקלתי להסיר את כל אותם חסרי חיים מרשימת החברים שלי, אבל בסוף התפשרתי על חסימת האפליקציה. העדכונים המעיקים פסקו, והסדר והניקיון שבו לפיד שלי. אפילו לרגע לא חלמתי לבדוק את הקשקוש הזה בעצמי. מה לי ולחוות? הקשר שלי לחקלאות מסתכם בטיול עם הכלב לגינה הציבורית.
הנפילה היתה לפני כמה חודשים. מרוב הדחקה, אני מתקשה לזכור את התאריך המדויק. זה היה זמן לא רב אחרי שזינגה, החברה שאחראית על פארמוויל (ועל אובדן אלפי שעות עבודה למשק), השיקה משחק חדש בשם פרונטירוויל, שזה כמו פארמוויל, רק במערב הפרוע. המשחק זכה להצלחה גדולה. מנכ"ל החברה גם השוויץ ואמר, שזו היתה ההשקה המוצלחת ביותר של החברה אי פעם. אין לי מושג מה קרה לי באותו יום, אבל החלטתי שאת העניין הזה אני צריכה לבדוק. אחרי הכל, אני עיתונאית אינטרנט, לא?
אז קפצתי לרגע, רק כדי לראות מה כל כך מלהיב. הגעתי לחלקת אדמה וירטואלית ומלאה בעשבים, קצת כסף בקופה ומדריך ידידותי ומזוקן שהדריך אותי מה לעשות צעד אחרי צעד. ניכשתי שני עשבים – והופ, כבר עברתי שלב. הסקתי שאני כנראה כישרון טבעי, אבל עדיין לא התרשמתי. הגרפיקה בינונית, ציינתי לעצמי, והמשימות מטופשות להחריד. לשתול תלתן, לקצור תלתן. יופי. מה כל כך מעניין פה? שלושה ימים לאחר מכן, כבר ידעתי שנפלתי חזק.
ואז הזמנתי את אמא שלי
כשאני אומרת נפלתי חזק, אני מתכוונת לזה. ואני לא מדברת על ישיבה מול המסך וספירת השניות עד שתתווסף לי עוד נקודת אנרגיה (מקבלים אחת כזאת כל חמש דקות) אלא על חפירה אובססיבית בפייסבוק כדי למצוא לי שכנים חדשים. המשחקים האלה, לאלה מכם שיש להם חיים, מבוססים על רשת חברתית ענפה. בלי שכנים אי אפשר להתקדם, ואני נברתי שעות ארוכות בעמוד של פרונטירוויל, ושלחתי לזרים מכל רחבי העולם הצעות חברות עם מסר בנוסח "הי, אשמח לצרף אותך לחווה שלי!". צירפתי חברים מארה"ב, הולנד ואפילו מלזיה, כדי שאוכל להתקדם במהירות במשחק. אבל עזבו, אלה היו לילות שאני מעדיפה לשכוח.
גם הימים שבאו לאחר מכן הם לא סיבה לגאווה. אדלג על תיאורי הכלב המתחנן לצאת ועליי ממלמלת לעברו רק רגע חמודי, אתה לא רוצה שינבלו לנו תפוחי האדמה, נכון? במקום זאת, אדלג הישר לשלב השני והקריטי יותר - השלב בו אמרתי לאמא שלי, בואי, אני רוצה להראות לך משחק מדליק.
כשאמא התקשרה יומיים לאחר מכן בבהילות לשאול מה עושים עם דלעת שנבלה, זה כבר היה מאוחר מדי. היא כבר היתה חזק בפנים. קישוטים נדירים במיוחד שצצו בחווה שלה הסגירו את העובדה שהיא לא הסתפקה בכסף הווירטואלי שקיבלה, אלא שדרגה את עצמה עם רכישת קרדיטים בכסף אמיתי. שיהיה ברור - לא מדובר בהרבה כסף. משהו כמו כרטיס זוגי לסרט, אם תרצו. ועדיין.
אבל אם אתם חושבים שכאן זה נגמר, אתם טועים. כי שבוע לאחר מכן, גם אחותי נכנסה לתמונה. "אני לא מאמינה על מה אתן מבזבזות את הזמן שלכן", אמרה לנו בזלזול בהתחלה, ותוך שבועיים כבר הגיעה לשלב מתקדם יותר משל כולנו. תבינו, לפני זה לא היה לה אפילו חשבון בפייסבוק.
אחותי, תשלחי לי פטיש
אז זהו זה, פחות או יותר. חיינו השתנו ללא היכר. פעם בשבוע כל המשפחה נפגשת לארוחה משפחתית. אם פעם היינו מדברות בארוחות כאלה על עניינים שברומו של עולם, היום אנחנו מחליפות משפטים מופרכים כמו "את יכולה להחביא לי בבקשה חמניה מאחורי האסם?", או "תשלחי לי פטיש" וכיוון שאנחנו משפחה אוהבת, לא נעדר גם הפרגון - "תשמעי, החווה שלך נראית יופי". כל שאר הנוכחים, אגב, מסתכלים עלינו באותו מבט מוכר של פליאה מעורבת ברחמים, ממש כמו שלי היה פעם, לפני אותו יום גורלי.
אגב, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז מובן שגם אני מטנפת עכשיו את הפיד של חבריי בבקשות ועדכונים שקשורים למשחק. אני יודעת שיום כיפור כבר מאחורינו, אבל חברים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות לבקש סליחה. תבינו, זו התרפיה היומית שלי. יש אנשים שצופים בטלנובלות או בתוכניות ריאליטי, יש כאלה שפותרים סודוקו. אני נרגעת לי בחווה. שותלת זרעי בוטנים, מאכילה כבשים, מנכשת עשבים. זה לא יימשך עוד זמן רב, באמת. יום אחד נסתכל אחורה ונצחק על זה ביחד.
ואתם, קוראים תמימים, אם מישהו יציע לכם להציץ בחווה שלו או להתנסות במשחק מדליק, דעו לאן אתם נכנסים. אם אתם מחליטים לקחת את הסיכון, ובכן, אני תמיד שמחה לצרף שכנים חדשים.