"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין". כך התחיל השיעור הראשון שלי בהיסטוריה בכיתה ח'. הרגשת הגאווה שמילאה אותי באותו יום הייתה עצומה. אני, לוסי אהריש, גרה במדינה שבה כולנו שווים. אין בינינו הבדלים - לא אישה לא גבר, לא דתי לא חילוני, לא ערבי לא יהודי. כולנו שווים! וכל זה במדינה שידעה מלחמות רבות, שקמה מתוך אסון גדול, מהאירוע הגזעני הכי גדול שידעה ההיסטוריה האנושית, מרצח עם. המדינה הזאת למדה את הלקח ואמרה: לא עוד! אצלנו זה לא יקרה, אצלנו לא תהיה יותר גזענות! אז אמרו. אז בן גוריון התכוון, אז מה?
דו"ח בינלאומי של ארגון CIRI שהתפרסם השבוע מגלה כי מדינת ישראל, הדמוקרטיה המערבית היחידה במזרח התיכון כפי שאנחנו כל כך מתגאים לומר בכל הזדמנות, קיבלה ציון אפס במדד הבינלאומי לחופש הדת. הציון העגול הזה שם אותנו בחברה המאוד טובה של פקיסטן, אירן וערב הסעודית. ממש גאווה ישראלית.
מוזר? מפליא? מקומם? אולי לבן גוריון וחבריו (שמתהפכים בקברם) שחתמו על מגילת העצמאות וראו חזון לישראל היפה. לי, בישראל של 2011, זה היה צפוי. על אף הקיץ המדהים שחלקנו כאן השנה, וההתעוררות הקולקטיבית שסחפה אותנו לרחובות, שכחנו לרגע שיש כאן בעיות מהותיות שלא נעלמו מהשטח. למשל, העלמת נשים מהמרחב הציבורי. נשים לא יכולות לשיר במקומות ציבוריים, נשים נעלמות בנפלאות הפוטושופ מכרזות בירושלים ובני ברק, מקומות ישיבה שמיועדים לנשים באוטובוסים והיד עוד נטויה. דמוקרטיה?! הצחקתם אותי! ואל תשלחו אותי לגור בעזה או בלבנון או בסוריה כי "נראה מי ייתן לך שם זכויות". אני אישה ערבייה ישראלית, בוגרת, עובדת וגרה במדינת ישראל, עם תעודת זהות ודרכון ישראלי. אישה שחרדה לגורלה של המדינה שבה היא חיה.
אתם מחכים שההמונים המוסלמים יצאו לרחובות?
למי שלא שם לב, ערבים ויהודים מזמן הפכו לשוליים כאן. מדינה אינה יכולה לעשות שלום עם שכניה אם היא אינה חיה בשלום עם עצמה. מדינה שמגרשת ילדי עובדים זרים, מדינה שזורקת דם של אתיופים ומונעת את שילובם בבתי ספר, מדינה שמרשה שבתוך גבולותיה יתבצע סחר בנשים ומעלימה עין, מדינה שמיום היוולדה נמצאת בסכסוך בין אשכנזים לספרדים, מדינה שלא דואגת לענייה, מדינה שמרשה שצעיריה יעזבו אותה כי הם אינם יכולים עוד לעמוד בנטל הכלכלי - היא לא מדינה דמוקרטית.
חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי העלתה השבוע הצעת חוק על פיה יאסר שימוש במערכות כריזה במסגדים הקוראות לתפילה. תואיל בטובה חברת הכנסת מיכאלי לעצור לרגע מהפעילות הענפה בה היא עוסקת בכנסת, ולהסתכל על המרחב הגיאוגרפי בו היא חיה. האביב הערבי הביא במצרים ובמדינות ערב להתחזקות התנועות האיסלמיות. האם באמת רצונה של חברת הכנסת להוציא לרחובות ישראל המון איסלמי זועם? אפנה את חברת הכנסת מיכאלי אל המקרא לספר שמות לעיין במשפט הבא: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
תואיל נא חברת הכנסת מיכאלי, אישה נאה, קרייריסטית, משכילה, אם לשמונה שמתוכם שלוש בנות, לחוקק חוקים נגד אפליית נשים, נגד רצח נשים על כבוד המשפחה, נגד אלימות כלפי נשים. תואיל חברת הכנסת מיכאלי להרים את קולה (ולא את אגרופיה) על כך שבממשלה הגדולה בתולדותיה ישנה רק שרה אחת. האם באמת אותן שלוש דקות תפילה, חמש פעמים ביום, אכן פוגעות באיכות הסביבה? באיכות החיים? הלא בכל סרט תדמית שעורכים במשרד ההסברה, קולו של המואזין הוא שווה בין שווים לצד התפילה בבית הכנסת ופעמוני הכנסייה, שכן אנחנו כאן במדינת ישראל חיים בשווייץ של ממש בהרמוניה דתית חברתית. מה, לא?
אפס. זה הציון שלנו, אפס. אפס בסובלנות. אפס בהבנה. אפס בשיוויון. אפס בהפנמה. והכי חמור - אפס בלזכור מי אנחנו ומאיפה באנו. אפס. ולתפארת מדינת ישראל.