שרה זיף, דוגמנית בת ה-29 הנמצאת במקצוע מגיל 14, מנסה לשנות את מקצוע הדוגמנות. האמצעי: ארגון The Model Alliance, אותו הקימה במטרה לאחד את הדוגמניות כחברות איגוד המגנות על זכויותיהן וגופן כקולקטיב. הארגון רק הוקם, והוא עדיין טרי מכדי להצהיר על הצלחתו או כישלונו, אבל דבר אחד ניתן לזקוף לזכותה של זיף – עד עכשיו היא בהחלט הצליחה לעשות רעש.
בימים האחרונים שחרר הארגון סקר שנערך בקרב דוגמניות ותיקות יחסית (בממוצע גילן 26, כך שלרובן יש מעל עשור במקצוע), המצביע על החוויה האמיתית של הקריירה שעל-פי הסטטיסטיקות, עודנה בין שתי הנחשקות ביותר עבור נערות. מדובר בנתונים לא פשוטים לעיכול.
כמעט 55% מהדוגמניות מתחילות לעבוד בגילאים 13-16, ורק נתח זניח של קרוב ל7% החלו לעבוד בגיל הבשל יותר של 21 (גיל שנחשב כמעט מופלג בתעשייה). האם הדוגמניות הקטינות, בנות 13-17, מגיעות לליהוקים ולצילומים מלוות באפוטרופוס כלשהו? 28% ענו שלעולם לא, בעוד ש-24% הסתפקו בתשובה "לעיתים נדירות". רק 9% העידו שהן תמיד לוו במבוגר תומך עד שהגיעו לבגרות. נתון זה מטריד פי כמה לאור העובדה כי 86% מהדוגמניות מעידות שנתבקשו לדגמן בעירום או להתפשט בליהוק ללא כל התראה מראש; כחצי מתוכן מספרות שהרגישו נוח להוריד את הבגדים, וכשליש התפשטו כנגד רצונן, כי חשו שהן מוכרחות.
30% מהדוגמניות חוו "נגיעות לא ראויות" בעבודתן ו-28% דיווחו על לחץ מצד אדם בכיר מהן בעבודה, צלם או מלהק, לשכב איתן (נזכיר שיותר מחצי מהן קטינות, כן?). רק שליש מהדוגמניות הרגישו שהן צריכות לספר לסוכנות שלהן כשהרגישו שהוטרדו מינית; רק מה, שני שליש מתוכן מצאו שבסוכנות שלהן לא הבינו מה הבעיה בכלל. אותם סוכנים, אגב, דרשו מ-64% מהן להוריד במשקל; חצי מהן הודו שהן נוהגות לעבור צומות ו"טיהורים" כדי להוריד במשקל כמה שיותר מהר, אבל רק שליש הודו שיש להן הפרעת אכילה; יש לקוות שזה גם השליש מהן שיש לו ביטוח בריאות. 75% מהן נחשפו לסמים ואלכוהול בזמן העבודה (חצי מהן מדברות ספציפית על קוקאין, ושוב, רובן בנות פחות מ-16). לאור כך, לא מפתיע ש-68% מהדוגמניות נתונת בחרדה ודיכאון.
הרבה כסף, מעט כוח
נתונים אלו מטרידים, אבל מה שמטריד באמת הוא שאיתם או בלעדיהם, עדיין יותר ממחצית מהנערות מוכנות לתת הרבה כדי להיכנס למקצוע הזה. הנתונים הללו מעידים על מקצוע הדוגמנות כסוג של אנומליה קרייריסטית; מדובר במקצוע שיש בו כסף, אבל אין בו כוח.
הדוגמנית מעיין קרת העידה כי גם אם דוגמנית מרוויחה המון, בפועל מקומה לעולם איננו מובטח: "רובן המוחץ – גם אלה שמציגות בשבוע האופנה בניו יורק – סובלות מניצול כלשהו", היא כותבת. היעדר כוח פירושו שאין להן מילה מול הסוכנות, בליהוק או על הסט. הן מצופות להתפשט כשהן נדרשות, גם אם במפתיע, ולשתוק נוכח הטרדות מיניות חוזרות ונשנות ורובן, אחרי הכל, לא רחוקות מלהיות ילדות.
האם זה מקרה שהמקצוע הזה, שהוא היחיד שניתן להרוויח בו כמויות גדולות של כסף בלי לזכות כמעט בטיפת כוח, הוא מקצוע נשי? האם זה מקרי שהחברה מכוונת ילדות ונערות לשאוף אליו, ושהתעשייה דורשת את האייקוניות שלה יותר ויותר צעירות וחסרות הגנה? ברור שלא, יש כאן יותר מתעשייה שמספקת את הצורך שלנו בנשים יפות.
בשני העשורים האחרונים משקלה של הדוגמנית הממוצעת ירד בכ-15% וגילה ירד בכ-5 שנים. כוחה של תעשיית האופנה הולך ומתעצם, והיא מגדירה מחדש את המודל הנשי הנחשק, שאמור להתגלם בדוגמניות. על פני השטח נתוני הסקר, העוסקים בתנאי העסקתן, לא ממש קשורים לעניין; אבל במבט מעמיק הם דווקא מגלים בדיוק את תהליך השינוי וההגדרה מחדש של המודל הנשי. דוגמנית היא האישה היפה האולטימטיבית, זו שקיבלה חותם הכשר. לאור נתוני הסקר מסתבר שדוגמנית היא גם ילדה, חלשה, מנוצלת, חרדה וחשופה. תעשו אחד ועוד אחד, וקיבלתם את הנשים היפות שלכם. רק, מה זה בעצם אומר עלינו?