"מחוברים אמורה להביא אותך מנקודה מסוימת לנקודה אחרת, טובה יותר", הכריז המחובר חנוך דאום בהקרנת פרק הבכורה של "מחוברים 2" לפני כשבוע, מדגים את אסכולת אילן רבינוביץ' לפסיכותרפיה, או: "מה שאדם צריך לספר לעצמו כשהוא משתתף בתכנית ריאליטי".
בראיון נוסף שנתן באותה בכורה הגדיל ואמר: "הלכתי למחוברים [...] בגלל החרדה הנרקיסיסטית העמוקה שיש בי. זו חרדה שאנשים מזלזלים בה, וזו טעות". להגיד שבישראל 2012 לא לוקחים מספיק ברצינות אנשים שהקו העיקרי באישיותם הוא הפרעה נרקיסיסטית, זה כמו להגיד שבוותיקן של המאה ה-11 לא לקחו מספיק ברצינות את ישו.
קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בה הנרקיסיזם הילדי והבריא הופך להפרעה; קל יותר לעקוב אחרי חומרת ההפרעה בפורמטים הטלוויזיוניים מבוססי הנרקיסיזם (להלן: ריאליטי). מחוברים היא כמובן לא תכנית ריאליטי סטנדרטי, עם מנצחים ופרסים וסמסים. אינני מתכחשת לכך שגם מחוברים שמה את משתתפיה בסיר-לחץ רגשי שתוצאותיו אינן אלא משניות בחשיבותן לתהודה שהוא יביא, אבל בכל זאת – שני פרסים של האקדמיה לטלוויזיה. זה גם לא דוקו, אבל זה מתיימר להיות, ובמידה מסוימת השאיפה הזו מספיקה כדי להעלות תכנית מבוססת "אנשים אמיתיים" מסמרטוט רצפה לטלוויזיה שווה צפייה.
נס פסיכואנליטי
הצלחת הפורמט של מחוברות/מחוברים מבוססת במידה רבה על הדמויות המככבות בו (כבוד העורכים, כמובן, במקומו מונח, אבל גם סרגיי אייזנשטיין לא היה מצליח להוציא את הילי עמנואל מעניינת); הפעם נדמה שהבציר באמת מוצלח. צפייה בארבעת הפרקים הראשונים מעלה כמות שווה של קבס ושל הזדהות חמימה.
סקאזי הוא הילד הרע עם השיער הרע עוד יותר ובעיות האינטימיות הקלישאתיות התואמות. את המזור לנשמתו האפלה עטויית הניטים הוא מוצא ודוחה לסירוגין בחברתו אווה, שלדבריו אוחזת בתום שאין בו ובאנרגיה טהורה "כמו של ילדה קטנה" (וולאק, אולי זה קשור לעובדה שהיא באמת ילדה קטנה).
מי שכבר נחים על זרי המונוגמיה הם ג'ייסון דנינו-הולט ובן זוגו המכונה "עפולה", שמדגימים במהלך הפרקים הראשונים את האפיל ההומואירוטי של השד העדתי. נחשו מי בתפקיד האשכנזי המפונק שלא יודע מה עושים עם פומפה. דנינו-הולט ממשיך את מסורת הקולוניאליזם המנשל כשהוא משאיר את בן-זוגו ברחוב בלי מפתח הביתה. זה יכול היה להיגמר במריבות דומסטיות, אבל מפגש קצר עם אימו של ג'ייסון מבטיח שיש כאן יותר על מה לדבר, וגם אם לא, הרי שהוא מקפיץ את דנינו-הולט מסטטוס של בחור מוצלח לחתיכת נס פסיכואנליטי.
המחובר הבא שלא יזיק לו סשן על הספה עם אמא ואבא הוא הסטנדאפיסט אמירם טובים, שטוען שסטנד-אפ הוא התחתית. אחרי שראיתי חמש דקות מהסטנד-אפ שלו אני לא מתכוונת להתווכח.
על תקן המבוגר הלא-כל-כך-אחראי יושב העיתונאי גדעון לוי, המנסה לשכנע את בת-זוגו הצעירה קתרין (שם מלא: קתרין השוודית) לסגור כבר את העסקה ולבוא איתו בברית הנישואין. קתרין, מצידה, לא עפה על הרעיון של להישאר, אחרי שלוי יעבור מן העולם, מבוגרת ולבדה במדינה זרה. צודקת. בינתיים לוי מתנחם בתואר "האיש השנוא ביותר במדינת ישראל", בו הוא נהנה להשתכשך לפחות פעם ביום.
אבל כשזה מגיע למשחקי אהבה-שנאה עצמית, איש מהמחוברים איננו מגיע לקרסוליו של חנוך דאום, שבתור איש ימין מיישם לא רע את הנוירוזה והפטפטנות הוודי-אלנית, השמורה בדרך כלל לאנשי שמאל. דאום, הסופר והפובליציסט, הוא ללא ספק הכוכב האמיתי של העונה הנוכחית, וזה שיגרוף ממנה את מירב אהבת הקהל וכנראה גם קמפיין לסנדלי שורש. כרגע, הוא משאיר אבק לחבריו המחוברים במירוץ להרכבת הדמות העשירה ומעוררת הסימפטיה ביותר, ועוד לא אמרתי מילה על אשתו הסופר-מגניבה.
מחוברים היא אולי טלוויזיה עמוסה מניפולציות רגשיות, אבל מי שפורש בפניי דמויות כמו מגה-עיתונאי שמאל ותל-אביבי ברנז'אי מוקפד, ובסוף מביא אותי להזדהות יותר מכולם דווקא עם המתנחל, מסקרן אותי מספיק כדי להמשיך לצפות. בעולם אוטופי זאת הייתה טלוויזיית הג'אנק שכולם היו נהנים ממנה בסתר (והיא אכן די מהנה); בעולם שלנו זאת סוגה גבוהה.