השורות האלה נכתבות בדקות בהן יצאו לתקשורת שתי הודעות – הראשונה, על מותם המיותר והאלים של שלושה עשר לוחמי גולני שרובם בוודאי לא היו אפילו בני רבע מאה, והשניה, שנדמית זניחה לעומת הראשונה, על פיטוריה לאלתר של אורנה בנאי מתפקיד הפרזנטורית של חברת "מנו ספנות", בעקבות התבטאותה נגד המבצע. לא זמן לכתוב על פיטוריה של בנאי, לכל הדעות – הרי השני מתגמד לעומת הראשון והכעס הגואה על הקורבן הישראלי בכלל מערפל הדעת; אז לא נשמע את בנאי מצווחת ברדיו, ביג דיל.
רק מה, הכל בכל זאת באותה סירה, שהרי בנאי פוטרה כי התבטאה, לדברי מנהלי החברה, באופן פוגעני כנגד אותו מבצע ממש שגבה את חייהם של הלוחמים. פוגעני? לא מילה, ניצי ממש. ואלו הדברים כפי שהובאו בראיון של בנאי עם זיו רביב בMynet: "אני כואבת את זה שמתים גם אצלם אזרחים. בתקופת מלחמה אתה צריך להיות סולידרי ולהגיד 'תנו לצה"ל לנצח', ואני לא יכולה להגיד את זה".
הברומטר התרסק. יכולת הכלת הביקורת העצמית של החברה הישראלית עברה מחצי אחוז לאפס מוחלט, שלא לדבר על יכולתנו הכללית לקבל דעות שונות, כמו שהיינו אמורים ללמוד אי שם בשיעור חברה בכיתה ג'. דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון, אתם יודעים.
התגובות כלפי בנאי היו לא רק כאילו זעקה שצה"ל הוא ארגון טרור ושאיטבח אל יהוד, אלא כאילו היא עצמה ייחלה לפגיעה בחיילים ישראליים ואף יצאה להצטרף לכוחות הג'יהאד עם ליפסטיק הסוואה וסכין קומנדו בין השיניים. זה אחרי שכל מה שבנאי אמרה, היה בסך הכל שהיא מייחלת להפסקת האלימות. הקריאות לחרם עוד היו, כרגיל, העדינות שבתגובות – שאופיינו כמובן בהצעות אדיבות לסיוע במעבר הדירה לעזה, קטאר או לחופשה מזדמנת בקלאב מד טהרן. הכי פלורליזם בארץ חמדת אבות.
למרבה האירוניה, ההיסטריה שנעורה סביב אמירתה של בנאי מעידה יותר מהכל על תחושת הארעיות הישראלית. גם אם אינכם מסכימים עימה, מה כבר הסכנה הגדולה שדבריה טומנים בחובם? הם עד כדי כך מערערים אתכם? ויותר מכך, האם האגרוף העממי לפרצופה של בנאי, שטענה כי הישראלים הפכו מונעים מצרות אופקים ומייאוש, לא, ובכן, קצת מוכיח את טענתה?
הרי מה יותר צר אופקים ומיואש מאשר לדאוג לדחיקתו המיידית שכל מי שלא מוכן להתיישר עם הקונסצנזוס, מפחד שהכל יקרוס אם ישמיע את קולו? רשמית, איבדנו את זה לגמרי. ילדים, אם תהיו מאוד בשקט – תוכלו לשמוע את המקרתיזם צומח על העצים.
"אנו בעד דיון ציבורי", תירצו בחברת מנו ספנות, "אך לא בימים קשים אלו". וולאק אתם, באמת כדאי שנדחה את הדיון הציבורי לכשיגיע השלום – אז הוא כנראה הכי יועיל, וגם נוכל לקשט אותו בצבעי טוליפ ולתלות אותו על בריסטול צבעוני ומושקע בקיר הדיון הכיתתי, ליד ראשיהם של כל מי שהעזו להגיד את מה שלא רצינו לשמוע.