ביום חמישי האחרון, רגע אחרי חג שמחת תורה, התקיימו ברחבי הארץ חגיגות "הקפות שניות". חלקכם אולי השתתף וחלקכם בטח חשב, טוב, פספסתי את הקפות ראשונות אז אני לא אבין מה קורה, וויתר. חיילי אוגדת עזה, מתוכם כמאה חיילות, השתתפו בחגיגה שהתקיימה במועצה האיזורית אשכול בחסות הרב הצבאי הראשי ומפקד האוגדה. בהקפות כמו בהקפות – האטרקציה המרכזית היא ריקוד במעגלים, הידוע גם כסקסי וכמפתה בריקודים (חשבתם שזו למבדה, אבל לא). אי לכך, החיילים והאזרחים הגברים רקדו במעגל מרכזי משלהם, ומאה החיילות רקדו במעגל בצד, ועוד מאחורי שולחן ארוך, כדי שגם מעידה אקראית אחורה לא תתפרש כהזמנה ליחסי מין סוערים, כפי שהיא מתפרשת בימים כתיקונם.
אבל ההפרדה הזו לא הספיקה לשומרי המצוות שבאוגדה. בעקבות הסערה שעוררו הנשים הבשלות (בנות 19, כן?) בלבושן החושפני (מדי א' מלאים ונשק, כן?) בריקודן האירוטי (קפיצות וניתורים במעגל צדדי, אתם איתי?) ניגש אליהן קצין המשרת תחת הרב הצבאי הראשי ופקד עליהן לעבור למין כלוב המורכב מגדר ועליה יריעת פלסטיק אטומה, בתוכו ריננו עם עצמן כמה נשים דתיות. החיילות הנעלבות סירבו לרקוד בבידוד, ועזבו את החגיגה. מפקד האוגדה שנכח במקום, תא"ל יוסי בכר, כנראה לא ממש חש צורך להתערב; ואם חש הרי שהפחד מעוד מייל מטיפני מלשכת הרבצ"ר שיתק אותו לחלוטין. סוף סוף יכלו חיילינו האדוקים לנשום לרווחה ולשמוח באמת בתורה עם סילוקו של בורדל מש"קיות הת"ש המסוכן.
ההפרעה הסקסמניאקית של קבוצות אורתודוכסיות שונות ברחבי העולם היא חדשות של שלשום. אינני מכירה את הקוראן, אבל ארשה לעצמי להניח שכמו בתנ"ך, לא מצוין שם שנשים צריכות לגלח או לכסות את ראשן, לעטות על עצמן עשרות מטרים של וילונות כהים וללכת מטר וחצי מאחורי הבעל – המקרא בסך הכל מבקש צניעות משני המינים גם יחד. כל האיסורים המפלים הם אך תולדה של פסקי הלכה שנכתבו על ידי אושיות דתיות בשר ודם, שפוחדות פחד מוות מהמתרחש בשקי האשכים שלהם עצמם.
ההפרדה בין נשים לגברים, החל במסגדים באיראן וכלה בקווי המהדרין הירושלמים, מבוססת כולה על פחד של גברים מהליבידו של עצמם. מיד מושלכת המיניות והאחריות לה על אוכלוסיית הנשים. הפתרון ההגיוני? לבודד אותן בחדר אחר, שתהיה הפרדה של בטון, וליתר בטחון – שישימו על עצמן שק גס וכבד, כך שלא יישאר אפילו רמז לגוף שמתחתיו.
צבא ואלוהים לא הולך טוב ביחד
איש בהפרעתו ותחת גפנו – לא אתיימר לשנות את סדרי הברזל של הקהילה החרדתית, סליחה, החרדית. הבעיה שלי מתחילה כשסדרי הברזל הללו מטפטפים ומאיימים להפוך למבול מעל צה"ל, שהוא עדיין גוף חילוני. למי שפספס את מיטב קלטות השהידים, הרשו לי לסכם עבורכם – צבא ואלוהים הם שני גופים שצירופם יכול לצאת, אפעס, לא מגניב. ההתחרדות של הצבא אירונית לאור העובדה שרוב החרדים בכלל לא משרתים בו – בטח לעומת אחוז הבנות החילוניות, שמהוות את פלח האוכלוסייה הנשי העיקרי בצה"ל, ושאם תימשך המדיניות המפלה, תהיה זו זכותן המלאה להשתמט על בסיס "אני לא חותמת על שירות במאה שערים".
כבר היום גדודים מסוימים מוחים על נוכחותן של מדריכות קליעה ומש"קיות ת"ש ומוכנים שבנות יעבירו להם שיעורים רק בתנאי שהן יושבות מאחורי שולחן (לא הדרך המומלצת להעביר הרצאה של שעה לחמישים חיילים מנקרים); ואילו לשירת נשים חיילים מתייחסים כמו לאירוע פח"ע. השיא הוא פקודת "השילוב הראוי", שתחתיה שירתתי, ושלא אני ולא אף אחד ממפקדיי מעולם לא הבנו מה בדיוק כוונתה (ובכל זאת – תמיד נענשתי בגינה); הופתעתי לגלות כי זו לא נהגתה עוד בימי "ההגנה" וכי רק בשנת 2003 נקבעה, באמתלה של "מניעת חיכוכים" בין חיילים דתיים לחיילות.
אינני יודעת מי מהצדדים שש אלי החיכוכים האלה, אבל אני יכולה לנחש. מבחינת אותם חיילים חרדים עדיף צה"ל ללא נשים כלל, ולשם הם חותרים במרץ, מותירים אותנו מאחור להתבוסס בדימוי הזוי של חורים שחורים מיניים. לא יודעת מה איתכן, אבל מי שמתיימר להגן עליי ומבטל אותי באותה הנשימה – אני יודעת שלאחד מהשניים הוא, מה לעשות, לא לגמרי מתכוון.