גיליון חודש מאי של המגזין האמריקאי Vanity Fair הוא גיליון טלוויזיה מיוחד, כך מבטיח השער. הוא מוקדש, לשון המגזין, "לכוכבות הגדולות של המסך הקטן". בשער עצמו מופיעות ארבע מכוכבות הטלוויזיה הלוהטות ביותר בארה"ב כרגע; קלייר דיינס, כוכבת "הומלנד" (עדיין צריך להגיד שזו הגרסה האמריקאית של "חטופים"?), סופיה ורגרה מ"משפחה מודרנית", ג'וליאנה מרגוליס, כוכבת "האישה הטובה" ומישל דוקרי מ"דאון-טאון אבי" (אל תתרגשו אם אינכם מכירים את כל הסדרות, חלקן טרם הגיעו ארצה).
הארבע, שמיליונים צופים במשחקן כל שבוע בארה"ב ובעולם, צולמו כשהן מכורבלות יחד במיטה לבנה וענקית, שמיכה צחורה ודקיקה מכסה אותן ומפרידה ביניהן (או שלא?) ולגופן ענק יהלומים בלבד. שבע שחקניות אחרות, שמככבות גם הן בסדרות להיט אך לא קיבלו את השער, יכלו להתנחם בכתבת צבע שמנמנה שקיבצה אותן יחד בחדר מיטות תכלכל, כשהן משתובבות על שטיח צמרירי עם קערות פופקורן, לבושות מחוכים וביריות בצבע שמנת, סטילסטו תואם, וכמובן ענק יהלומים, כי הרי זו לא מסיבת פיג'מות בלי ענק יהלומים.
לא ברור (כלומר ברור, אבל לצורך הטיעון נעשה רגע כאילו לא ברור) מדוע עד שקיבץ המגזין את חבורת השחקניות העולות המדוברות כל כך (בקרוב אצלנו), הוחלט שהדימוי המתאים ביותר לאיחוד הוא סליפ-אובר המוני בבורדל של שנות העשרים. מילא אם מדובר היה בצילומים של בנות קאסט מד-מן, אבל הרי שבמקרה זה רוב השחקניות נכנסות ערב ערב לסלון בתי צופיהן בדימוי רחוק מאוד מזה שמחייך במתיקות בבייבידול ונעלי עקב.
איימי רוסום למשל (פינה שמאלית למטה), שנראית כאילו רגע לפני הפלאש קיבלה בעיטה במגף טקסני לחלקיה האינטיימים, משחקת בימים כתיקונם את דמותה המטונפת ומעוררת ההזדהות של פיונה, בתו של השיכור הלוזר פרנק גאלאגר (וויליאם ה. מייסי), שמגדלת לבד את חמשת אחיה הקטנים. קלייר דיינס, בשער, משחקת סוכנת CIA בעלת הפרעה דו-קוטבית שמנהלת מעקב צמוד אחר פונדמנטליסט מוסלמי, משחק שזיכה אותה בגלובוס הזהב לשחקנית הדרמטית. בגדול, אין באמת הקשר אמנותי להצגתן של אחת-עשרה הנשים כך.
הסיבה יכולה הייתה להיות נטועה באופי המגזין, אבל וניטי פייר איננו צהובון. הוא רחוק אמנם מלהיות סוגה עילית, אבל יחסית למי שמארח את מסיבת האוסקר המדוברת ביותר, הוא לוקח את עצמו ברצינות; יש לו שם יוקרתי ובמערכת נאחזים חזק בצלמים בינלאומיים מוערכים. כלומר, אופיו של המגזין וההיסטוריה שלו אינם מחייב צילומים מסוג זה בשער.
מה הסיבה? לא צריך סיבה
אז מה, אתם שואלים, ההצדקה להציג חבורה של שחקניות מבטיחות בתחילת ובאמצע הדרך כמופע ברולסק ילדותי ומתקתק? ובכן, הסיבה היא שלא צריך סיבה. הצגה של נשים, תהיינה אשר תהיינה, כמופע של אסתטיקה ומיניות, היא ברירת המחדל של הצגת נשים באופן כללי. נכון, אפשר היה לצלם את אחת-עשרה הנשים על במה/ תחת זרקור/ מול מצלמה/ כל מיקום שמתייחס למקצוע שלהן, אבל זו איננה אלא אופציה ב' להצגתן כמה שהן, לתפיסת החברה, בראש ובראשונה – נשים. והאלמנט המשותף והמגדיר את כל הנשים, הוא הגוף, בעיקר כשהוא מגיע בעטיפה של ממתק.
אני שונאת להיות זאת שאומרת את זה, אבל בחייאת, אילו היה מדובר בחבורת שחקנים מוערכים, תהיו בטוחים שקונספט הצילומים לא היה התפלשות משותפת בסדינים (הנה, הבאתי הוכחה קטנה). אם תיקחו מדגם מייצג של יום אחד בחייכם, תגלו שרוב הדימויים הנשיים אליהם אתם נחשפים הם של גוף, והרבה ממנו. לא פלא שהשחקניות, למרות הכוח שיש להן כמושא הסיקור וכקבוצה, לא התנגדו לקונספט הצילומי, ושסופיה ורגרה העלתה את הציוץ המתגרה "לא תאמינו עם מי נכנסתי למיטה...". הרי אין להן דימוי יותר טוב של עצמן בראש מאשר הגוף הנחשק בסדינים הצחורים.
השאלה היחידה שנותרה היא האם ורגרה וחברותיה מבינות שברגע שהסכינו להצטלם כך למגזין, הן קעקעו על עצמן, במו ידיהן, תאריך תפוגה.