במילים קצת פחות עדינות: קיבינימט, מה נסגר עם פולחן המתים של קראוס? הדברים שנסלחו לו בקלות רבה מדי בעודו בחיים הועפו במותו לתהומות הנשייה הקולקטיבית.
קראוס היה מוזיקאי וכותב מוכשר, אין ספק, אבל הוא לא היה הרוק סטאר השובב שמנסים לעשות ממנו – הוא היה אלים וזחוח. הוא לא רק פירק את אשתו האהובה במכות, הוא גם לא טרח להסתיר זאת והוסיף לכאבה והשפלתה עד שנאלצה לרדת מהארץ; וזה בלי להזכיר את עבירותיו הפליליות.
כשעומת קראוס עם ההיסטוריה המשפחתית האלימה שלו בשנת 2006, עת דרשה ח"כ יחימוביץ' שלא להעניק לו פרס מטעם משרד החינוך – כי יש אנשים שבאמת לא צריכים להיות דמויות חינוכיות – אמר רק שעברו שלושים שנה, שאשתו דאז מתה מבחינתו, ושהפרס מגיע לו מבחינה אמנותית. זה אולי נכון ברמת הקומפוזיציה, אבל חברה שמעניקה פרס ליוצרים הפועלים בתוכה מתגמלת אותם בלגטימציה וסטטוס חברתיים, שלא מגיעים למי שפועל בניגוד לערכים הבסיסיים ביותר.
לא נעים, לא נורא
היחס שלנו לקראוס במותו משקף את מה שאנחנו כחברה הישראלית מרגישים שאפשר להחליק עליו הלאה, מה שקצת לא נעים לנו אבל בכל זאת, לא נורא. האלימות של קראוס מיוחסת להשתייכותו לחבורת לול הפרועה והמקסימה, להיותו יוצר ואמן מיוסר, לסמים ולרוקנ'רול. אנחנו נהנים להתחמם לאורה של הרומנטיקה המפוברקת ובשמה מתעלמים ממעשים שראוי להחרים אדם ואמן בגינם.
אם קראוס היה עושה מעשה אנטי-פטריוטי כמו, נניח, לוותר על אזרחותו הישראלית – החברה הישראלית לא הייתה סולחת לו על כך. אבל קראוס בסך הכל היה מכה את אשתו, וזו אשתו, אז זו בכל זאת קצת זכותו; מי יודע מה קרה שם בכלל ומי בכלל זוכר. אנחנו רוצים לחשוב שהתעמרות בחלש היא טאבו עבורנו, אבל ביום כזה מתברר כמה היא בכלל לא.
בהספד המאדיר לשמוליק קראוס ("הוא קצת הסתבך מדי פעם, אבל היה גאון") אנחנו חושפים מה אנחנו כחברה מוכנים לסבול, ובתוך כך מתגלים יחסי הכוח בתוכנו, מי למעלה ומי למטה.
אז בפייסבוק אפשר יהיה לשחרר קצת קיטור על הייצוג המעוות והמתנחמד, אבל במדיה המיינסטרימית יש גבול - ואם היית חבר של אריק איינשטיין ושרת על ארץ ישראל היפה, אז במקום אלים ופטרוני נגיד רק שהיית גדול וקצת הסתבכת, כי אחרי הכל, ככה אנחנו כל כך רוצים לראות את עצמנו.