ההשקה בין מותו הפתאומי של איינשטיין לפרשת "הזמרים והקטינות" המתארכת לא השאירו לעניין "העדתי" (בחיי, אני לא מכירה מקום אחר שבו לגזענות קוראים בשם "שד") יותר מדי זמן לפני הפיצוץ. מי כאן מייצג את ישראל האמיתית? מעט לפני לכתו של איינשטיין היו כאלה שאפילו סינגרו על אייל גולן בעזרתו, באומרם כי גם חבורת לול ניצלה קטינות ומזה אף אחד לא עשה עניין – כלומר, אם האליטה הישנה עשתה את זה, אז מה אתם רוצים מזו שטוענת עכשיו לכתר? מסורת זו מסורת.
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
איינשטיין התקומם והגיב על הדברים, באומרו שלא היה ולא נברא. למען האמת, זה בכלל לא משנה אם איינשטיין עצמו עמד או לא עמד בראש ליין "מסיבות החשק" בדיזינגוף של שנות השבעים. בשלב זה צריך לדבר על הנשים והנערות של ארץ ישראל הישנה והטובה הזאת, וכמה האליטות העולות והשוקעות יכולות בכל זאת ללחוץ ידיים ולהסכים בעניין ניצולן והשפלתן. אפילו לא צריך לדבר עליהן כעל קולקטיב מופשט של אותיות תחיליות, בואו נתחיל מלהזכיר אחת, מונה זילברשטיין.
אמה של זילברשטיין ניסתה לחלץ אותה מטבעת הלחץ התל-אביבית אבל בלא הצלחה, ככה זה כשתהליך השחרור כולל גם התמכרות לסמים. ומי תרצה לוותר על סיבוב עם החבר'ה של המדינה? כמה שנים מאוחר יותר כבר נכתב עליה המנון הסיקסטיז המחריד, "אל תעברי לבד ילדה ברחוב, בשיער גולש/ אל תעברי לבד ילדה ברחוב, זה משחק באש".
בעוד אריק איינשטיין חרות בתודעה הלאומית כמצעף מבט מיסתורי ומעמיק אל האופק ויונק סיגריה, זילברשטיין, שמתה בגיל 40 ממנת יתר כשהיא עמוק בזנות, הייתה ותישאר הצעירה שרבנו אורי זוהר גוהר מעליה ונוהם "יבוא לך, דינה, אל תדאגי, יבוא לך".
כי בארץ ישראל הישנה וגם החדשה, "יבוא לך" הוא מונח מפתח, ורצוי כשכבר תופסים לך את שני פרקי הידיים. יהונתן גפן חשף בפרוטרוט בספרו "חומר טוב" את השובניזם הזאבי והבוטה של חבורת לול, שברור היה לה כשמש כי נערות ונשים מקשטות את העיר אך ורק להנאת הלולנים, וכפי שכתבה באותן שנים נעמי שמר, שום חוק לא אומר שאסור לקטוף; ואם כבר לקחת לך אישה ובנית לה בית, אף אחד לא יטיף לך אם מדי פעם תפרק אותה במכות, רק תשאלו את שמוליק קראוס.
אז יש מי שקונן שהכל נגמר, כי "אריק מת והשאיר אותנו עם אייל גולן". אבל לנו, הישראליות, זה באמת לא כל כך משנה. זמרים לאומיים באים והולכים ואנחנו נשרפות ואז מקבלות צעקות, כי אחרי הכל שיחקנו באש.