נו באמת, נהגתי להשיב, זה פחות או יותר משפט שיגידו לך בכל מקום שיורד בו חושך, אבל הוצפתי בחזרה בסיפורים על מקומיים שנכנסו בלילה לחדרה של חברה שטיילה לבדה, על אחת שביקשה מתייר לידה להעמיד פנים שהוא בן הזוג שלה כי קבוצת גברים לא מזוהה הלכה אחריה כמה בלוקים יותר מדי, ועל אחרת שנמנמה באוטובוס והתעוררה מיד זרה שניסתה לפלס דרך מתחת לחולצה שלה; לא ידעתי מה קורה בהודו, אבל ידעתי שאני מעדיפה שזה ימשיך לקרות בלעדיי.
ואילו עכשיו נראה שמשהו חדש לגמרי מתחיל בהודו, וכל העולם עוצר להתסכל ולהתווכח – מגיע או לא מגיע עונש מוות למי שאנסו בברוטליות? ואם אנסו עד מוות? ואם הנאנסת בכל זאת שרדה?
יותר אונס או יותר רצח?
בשנה האחרונה הודו עלתה לכותרות בעקבות היעדר הביטחון הקיצוני שנשותיה חוות. השיא היה לפני שנה, בתקיפה האכזרית באופן חריג של הסטודנטית בת ה-23 ג'יוטי סינג פנדיי, שהתגוררה בניו דלהי. האונס היכה בהלם את העולם כולו, כשחלק ניכר מההלם הוקדש לכך שפנדיי לא נקטה בהתנהגות זנותית כמו להסתובב לבדה, סתם ככה, ברחובות עירה בשעה תשע וחצי בערב, אלא בדיוק יצאה בשעה מוקדמת זו מסרט, מלווה בידיד בדרכה הביתה. מה עוד אפשר לבקש?
פנדיי והידיד עלו לאוטובוס שנאמר להם שיביא אותם הביתה, אבל כמו שכולם כבר יודעים, הנסיעה הסתיימה בתקיפה רצחנית שכללה שישה אנסים ומוט ברזל שהוציא את ידידה של פנדיי מהכרה ופצע אותה אנושות מבפנים ומבחוץ. פחות משבועיים לאחר מכן היא מתה מפצעיה, וגל ספונטני של הפגנות זעם התקלח ברחבי הודו. העם ההודי דרש ענישה, ולפני יומיים, רגע לפני כניסת יום כיפור בשעון מקומי, הוא קיבל אותה – ארבעה אנסים מבין השישה נדונו למוות בתלייה; אחד מהם כבר התאבד מוקדם יותר השנה, והשישי הוא קטין ונשפט בנפרד מהם.
בדו"ח המשטרתי, אגב, תואר האחרון כתוקף הברוטלי ביותר מבין השישה, שאנס את פנדיי פעמיים ו"תלש את מעיה החוצה במו ידיו". הוא נשפט כקטין והעונש המקסימלי עבורו היה שלוש שנות כליאה – כי כשביצע את התקיפה היה בסך הכל בן שבע עשרה וחצי
עורך דינם של האנסים המשיך לטעון בתוקף שכל האחריות נופלת על כתפי הקורבנות, שהיה אסור להם להתשמש בתחבורה הציבורית בערב ועוד לעשות זאת כזוג לא נשוי. "מעולם לא ראיתי שמשהו כזה קורה לאישה מכובדת", גרס עוה"ד בריאיון. גם כמתנגדת לעונש מוות ברור שאין עונש מתאים לחבורה הזו, כולל עורך הדין, מאשר תלייה; וזה רק כי אף חברה שמכבדת את עצמה לא יכולה לדון למוות בסקילה.
המקרה הספציפי והנורא של פנדיי ממחיש את הגבול הדק בין אונס לניסיון לרצח, ואת הבסיס האלים המשותף לשניהם. השאלה היא לא האם פנדיי יותר נאנסה או יותר נרצחה, אלא מה העונש שחברה רואה לראוי להחיל על פרטיה שמרגישים בנוח לדרוס ולחלל את פרטיה האחרים.
אנחנו אמנם לא הודו, אבל עד 2005 עמד המאסר הממוצע על אונס בנסיבות מחמירות על שש שנים בלבד, ב-2006 הוא ירד לחמש וחצי, ורק לפני חמש שנים נקבע שעליו לעמוד על מינימום שמונה שנים, אלא שבפועל המאסר הממוצע לא צמח בהרבה, והוא תמיד הרבה פחות אם מדובר בקטין; ממש כמו האנס האכזרי ביותר של פנדיי. אז הפעם תקבעו אתם, טוקבקיסטים יקרים, מה צריך להיות משך המאסר הממוצע לאנס בחברה שאתם הייתם קוראים לה, בגאווה, מתוקנת?