גילוי נאות: אני אנטי-טכנולוגית במובהק. אין לי פייסבוק, אין לי טוויטר, הפלאפון שלי היה פסגת העיצוב בשנת 2002 (מסך צבעוני!) ואפילו על הטלוויזיה החלטתי שמוטב לוותר. בגדול, בלי הלפטופ שלי אני מנותקת מהעולם, ואתם צריכים לראות את הצורה שלו. אתם כבר מנחשים לבד שעם הציוד האמור אני לא צופה ולא מצביעה לשום סוג של בידור שמצריך התערבות דמוקרטית.
לאור כל זה, יכול להיות שאינני האדם האובייקטיבי ביותר לספר לכם על "מראה שחורה". אבל פאק איט, אם ביבי יכול להפיץ תעמולה על גבול הסובייטית שהחלק הכי מעליב בה הוא הגרפיקה, אני יכולה להגיד לכם מה לעשות עם זמן המסך שלכם. אז אם אתם כבר רואים ארבע שעות טלוויזיה ביום, הקדישו במשך שלושה ימים 50 דקות לטרילוגיה הבריטית הנ"ל ותדעו מה זה מאסט סי טי-וי.
Black Mirror (שאפילו מקבלת טוויסט מגניב בכותרת העברית) אמנם הוצגה בתקשורת כ"סדרה שתזעזע אתכם", אבל למען האמת – בעיקר אם נולדתם אחרי 1990 – אל תיאחזו חזק מדי בבולמי הזעזועים שלכם, זה לא יעשה הרבה יותר מלדגדג. מה שכן, זה עלול לגרום לכם לחשוב. לא משום שמדובר בתובנות חדשות שלא נדונו קודם בהקשר של ריאליטי-רשתות חברתיות-תרבותנו לאן, אלא בשל השימוש הקצבי באלגוריות מהודקות לאותן ההצהרות השחוקות, וגם הסאטריה הבריטית המדויקת לא מזיקה.
בפרק השני, למשל, העולם מאוכלס באנשים שמפדלים כל היום על אופני כושר וצופים בשידורים מתחלפים. הפעילות המונוטונית והמטמטמת שלהם משמשת להפקת אנרגיה לאור זרקורים, ומזכה אותם בנקודות איתן הם יכולים לקנות מזון (ולהיאבק בעצמם על מנת שלא לצרוך אותו ולהשמין) או בידור (בעיקר פורנוגרפי) שנכפה עליהם. מישהו אמר יום בקיוביקל?
לא ממש "חזרה לעתיד"
הדחיסות האלגורית של הסדרה הופכת אותה למין לוף טלוויזיוני – זה לא הכי טעים, אבל הניסיון אומר שנלחמים יותר טוב אחרי. כל פרק תוקף פן אחר באקווריום האינסטנט שכולנו שוחים בו בכיף. בין אם מדובר במכירת הגוף והנשמה לשם התהילה או באבסורד שבחיים מתועדים לגמרי, שמרשים בכל רגע לחזור אחורה ולבחון את מה שהתרחש, גם במחיר השהיית ההווה או אובדן העתיד.
ההתייחסות הרווחת ל"מראה שחורה" כאל דיסטופיה עתידנית מזן "אימת הטכנולוגיה" שגויה מיסודה. אמנם יש בסדרה, בעיקר בפרק השני והשלישי, עתידנות מטריאליסטית (חדר שכולו מסך, אפליקציית צפייה דרך שבב במוח וכו') אבל האירועים המתרחשים בה אינם עתידניים כל עיקר. גבר קנאי המשתמש בפלאי הטכנולוגיה כדי להוכיח שאשתו בגדה בו, ציבור הנוהה אחר השפלה של אדם מפורסם, מתחרה בריאליטי הפונה לתחום האירוטיקה וראש ממשלה החורץ החלטות בעקבות לחץ ציבורי ברשת. לא ממש "בחזרה לעתיד".
למעשה, תיוג "מראה שחורה" תחת קטגוריית מדע בדיוני מושך לסדרה את השטיח מתחת לרגליים, כי כל העניין הוא שהעתיד כבר כאן. זאת לא עתידנות מסוג "תיפסו מחסה, הרובוטריקים מגיעים", האדם נגד המכונה וכל השיט הזה. ההצהרה העיקרית של הסדרה היא שהטכנולוגיה לא קמה עלינו וזו לא היא שעושה אותנו אלימים וסוציומטים; אלו אנחנו שמנצלים אותה כדי שנוכל לממש את הדחף המודחק להיות, ניחשתם – אלימים וסוציומטים.
"אני אכול מעניין הנרקיסיזם", הודה בריאיון לא מזמן הקומיקאי ג'פרי טמבור ("משפחה בהפרעה"). "הקטע הזה עם פייסבוק וטוויטר מאוד מוזר... אני לא חושב שהעניין שם הוא תקשורת, כשאתה מכריז 'הרגע קניתי ענב!'. למי אכפת שהרגע קנית ענב?". במילים אחרות, רשתות חברתיות בתחת שלי, הרי לא מדובר בהרבה יותר מערוגה מלבלבלת של אובססיה, בעיקר עצמית.
על ארבעת עמודי התווך הללו (אלימות, סוציומטיות, אובססיה ונרקיסיזם) עומד העולם המוצג ב"מראה שחורה". היוצר, צ'ראלי ברוקר, הצהיר שהפרקים "הם כולם על האופן שבו אנחנו חיים עכשיו, והאופן שבו אנחנו עלולים לחיות בעוד עשר דקות אם נהיה שלומיאלים". אבל למען האמת, אני לא בטוחה שצריך לחכות עשר דקות. יש לנו מספיק חומר כדי להביט בעצמנו במראה השחורה כאן ועכשיו.