אף אחד לא חסין בפני חצי הביקורת התקשורתיים. אפילו, מתברר, לא יקירת התקשורת לינה דנהאם, שלרוב מספקת כותרות חיוביות ומגניבות שמרחיבות עוד ועוד את מעגל אוהביה. אין ספק, אם יש דבר שדנהאם לא הייתה צריכה בקלאץ' שלה, מדובר ככל הנראה בכותרות מהארץ והעולם המשתוללות ביומיים האחרונים: "לינה דנהאם משווה בין ביל קוסבי לשואה".

ביל קוסבי והשואה, לא פחות! קשה להעלות על הדעת אדם שיקרא את הכותרת ולא יחשוב, גנובה זאתי. הרי זה כמעט כמו להשוות את השואה לשואת הארמנים! יצאה איומה, אין מה לומר. גם אני במצקצקים, לפחות עד שהחלטתי שלא להחליט עד שאקרא את הציטוט המלא של דנהאם. בכל זאת, דנהאם איננה ביבי ולמיטב זכרוני לא נוהגת להעלות את השואה כל אחה"צ שני בשבוע.

פרשת ביל קוסבי לא עושה כמעט רעש בישראל, אבל בארה"ב מדובר במטח כבד ובלתי פוסק. קוסבי הצליח להשתיק את ההאשמות הראשונות שעלו נגדו בראשית שנות האלפיים, אבל מאז פברואר 14', או אז התראיינו לניוזוויק שתיים מקורבנותיו לכאורה, גם המכונה המשפטית המשומנת שקוסבי מפעיל לא הצליחה לבלום את המבול. נכון להיות, 24 נשים התלוננו כי האבא החמוד מהטלוויזיה סימם אותן וביצע בהן עבירות מין שונות, כולל אונס. קוסבי גזר על עצמו שתיקה שמטריפה את הציבור האמריקני, ופרסום הסרטון הבא בסוף החודש האחרון לא בדיוק מסייע לתדמיתו:

קוסבי טרם הובא למשפט, בין השאר בשל התיישנות רבים מהמקרים בהם מדובר. רוב תעשיית הבידור האמריקאית נמנעת מלדון בעניין, כנראה גם בשל הפחד מעליהום ציבורי לא מגובה על גבר שחור. מנגד, התלונות הולכות ומצטברות וקוסבי עוד ממשיך להופיע, בלי להכחיש דבר, מה שמעלה את חמתו של חלק לא מבוטל מהציבור. בתוך הציבור הזועם הזה ניתן גם למצוא את המפיק הידוע ג'אד אפטאו, שהיה מסוללי דרכה של לינה דנהאם.

אפטאו מצייץ במרץ רב אודות קוסבי מתחילת הפרשה, דברים בסגנון "זוכרים שביל קוסבי היה מסמם נשים ואז שוכב איתן כשהן חסרות הכרה? ראיתי את המופע שלו! כל כך מצחיק!!!". עמדתו ברורה אפוא ואפשר גם לנחש את זו של דנהאם, שכבר זמן מה מחרימה בפומבי את וודי אלן. אלא שדנהאם, בראיון המרשיע ל"טיים-אאוט", לא נשאלה אודות דעתה לגבי עניין קוסבי, אלא לגבי התנהלותו של הבוס-חבר, שמתברר כי יש מי שמאשימים אותו באובססיביות ואף בשמחה בנפילתו של אפרו-אמריקני.

דנהאם השיבה כי להטיח בג'אד את התואר "אובססיבי" לגבי קוסבי יהיה כמו לומר שמישהו "אובססיבי" לגבי השואה. כלומר, מה אתם יודעים – דנהאם לא ממש השוותה בין ביל קוסבי לשואה, אלא הקבילה בין מה שנחשב איום ונורא וראוי לגינוי הבסיסי ביותר בקונסצנזוס, לבין מה שהחברה מתירה לרדד ולהמעיט בערכו. סה טו.

בארה"ב השואה היא כנראה עוד פרה קדושה, כלומר לא נכנסה לשירון הממלכתי לילדי הגן לשנת תשע"ה. דנהאם השתמשה בשואה כדוגמא למה שתמיד מתעסקים בו בכבוד, בכובד ראש ובחשיבות יתרה, בין אם מדובר בפעם הראשונה או העשרים-אלף. זו אולי לא ההשוואה המבריקה ביותר של דנהאם (היהודיה, אגב) כפי שהיא עצמה מיהרה להודות, אבל הרי התוצאה; במקום לחשוב על הנקודה שדנהאם העלתה, אנחנו שוב מתעסקים בכבודה של השואה (אותו אחד שאנחנו עצמנו לא בדיוק אלופים בלשמר).

אז בואו נעשה טובה לדנהאם ולעצמנו ובלי להשוות אנשים לרצח-עם נחשוב, ממה בדיוק מונעים מי שמכנים את אפטאו אובססיבי, ולמה זה לא לגיטימי להיות קצת אובססיבי לגבי שלילת ריבונותן של נשים על גופן? התשובה הפעם, מבטיחה לכם, לא קשורה באנטישמיות כלל.