הדבר הכי גרוע בלכתוב את הטור הזה, הוא שאין סיכוי שיהיה נקי מהתחסדות. אי אפשר לגשת ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בלי להגיש קודם גניאולוגיה מצטדקת של המשפחה שלי, המוכיחה מעבר לכל ספק שאנחנו מלח הארץ שאכל אבק תותחים והחזיק קרבין בשמירה על המושב, ולכן זכותנו לדבר. הצורך הבסיסי הזה, המושתת על פחד, הוא מנגנון שימור של יום הזיכרון וחושף אותו כפרה הקדושה שלא מוכנה לזוז מהדרך.
אז נתחיל, ברשותכם, מההצטדקות: סבא היה חלוץ, אבא היה לוחם, כולנו, חוץ מאמא שעלתה בגיל מאוחר מדי, שירתנו בצבא. אבל הפער בין ימי הזיכרון שחוויתי בבית לבין אלו שניסו לכפות עליי בביה"ס או בצופים (מהם פרשתי אחרי שניים וחצי מפקדים צבאיים, הזויים אפילו בעיני בת העשר שהייתי) מעמיק ככל שאני מתרחקת מהמסגרות החינוכיות הללו, עד שאין לי אלא להודות שהיינו שני בלוקים משטיפת מוח.
אני לא צריכה לתאר לכם את ימי הזיכרון בבית הספר: פינות ההנצחה המתעוררות לחיים, חולצות לבנות מכופתרות, מדבקות דם המכבים, והקראת טקסטים שכרגיל לא הבנו מהם דבר וחציו.
מאז כיתה א' הייתה אימת השכול עוטפת את כולנו, אבל חלחלה אט אט כעובדה: לדור שלי, שגדל בשלהי שנות התשעים, אף אחד כבר לא אמר שיום אחד לא יהיה צבא. ידענו שכולנו הולכים לצבא, ובאופן מודחק, שהפך להיות מפורש יותר עם ההתקרבות לגיל הגיוס, שרוב הסיכויים שחלק מסוים מאיתנו ייקפח את חייו.
אני, כמובן, לא חששתי לחיי – כי אני בת ובנות לא נלחמות, אלא רק מתאהבות, יולדות וקוברות. זו הייתה הקלה אבל גם תחושת החמצה – מועדון הגיבורים הזה, שעליו בנויה החברה הישראלית, מראש איננו מיועד לי.
מותר לכעוס, ולא רק על האויב
בפעם הראשונה בה אבי סיפר לי ממש מה קרה כשהיה חייל סדיר במלחמת יום כיפור, כבר הייתי למודת הקראה דרמטית של "מגש הכסף". למרות זאת הייתי המומה. הוא לא רק תיאר מה שנשמע כגיהנום עלי אדמות ולא רק סיפר לי על איך חבריו נהרגו לידו וכיצד הרג בעצמו אחרים, אלא סיפר גם שרתח מזעם. הוא הבין מהר מאוד את סיכויו הקלושים לצאת בחיים ממצב שקלט לפתע שהממשלה שלו לא עשתה דבר כדי למנוע. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעליתי על דעתי שאפשר לכעוס, ולא על האויב.
ימי הזיכרון כפי שהם מונחלים בבתי הספר יושבים על הנחת יסוד אחת והיא שאי אפשר אחרת. מבצעים כמו "עמוד ענן" ו-"עופרת יצוקה", או כמו מלחמת לבנון השניה היו אכן הכרחיים מבחינה צבאית. הבעיה היא שהממשלות המהכנות לא עשו שום דבר כדי שהם לא יהיו הכרחיים. ומה שזה אומר, זה שכן הייתה ברירה.
רק מה, את זה לא מלמדים באף בית ספר. להיפך. אם אתם זוכרים, לפני שנה קמה סערה כששר החינוך דאז, גדעון סער, ביקש לחייב תלמידים "לאמץ חלל". אולם היה זה בסך הכל מניפסט בוטה של הערצת המוות שהיא, עד היום, האופן היחיד שבו מאפשרים לתלמידים לזכור את החללים, כפי שניכר בסרטו של אייל סיוון "יזכור: עבדים של הזיכרון", הסוקר את התקופה בין פסח ליום העצמאות, וכינון הזיכרון הלאומי במועדים שבטווח.
ביום הזיכרון לא נהוג לדבר פוליטיקה – אומרים שזה מלכלך את זכרם של המתים, שמתו, בחלקם, בשל התנהלות פוליטית. את בני הנוער מלמדים שאי אפשר אחרת, והסאבטקסט הברור מכין אותם לקרב. אחרי הכל, מי רוצה חיילים ששואלים שאלות?