תנו לה בכפיים: בשבוע צפוף אחד בסוף 2011 נבחרה אסתי גינזבורג גם ליהודייה הסקסית ביותר בעולם (מי ידע שבנכר מקשרים יהודים וסקס אפיל?) וגם לישראלית הכי סקסית על פי גולשי mako. אינני יודעת אם הזכיות מגובות במלגה כספית, גביע אליפות או ספל קפה בצורת שד, אבל מה שבטוח, הן מלוות בהרבה טפיחה עצמית של ציבור המצביעים על השכם, שמדגישים את גזרתה "יוצאת הדופן" של גינזבורג. מה יש לומר, ממש רוזה פארקס של הירכיים. באנומליה היסטרית ביחס למקצועה כדוגמנית, עלתה גינזבורג תכופות בשיח הציבורי דווקא ככל שהשמינה (ואני מבקשת להדגיש, ספק שמדובר כאן ביותר מארבעה קילו). הווה אומר – ככל שהתרחקה מאידיליית הפאשן הדקיקה והתקרבה לדימוי של אישה נורמלית, ככה רצינו ממנה עוד ועוד.
חשוב להתעכב על העובדה שלא הקילוגרמים הספורים שעלתה גינזבורג העבירו את דימויה לספירה האנושית. דווקא אינספור צילומי הפפראצי שלה החליפו עבורנו את גרסת הפוטושופ המוכרת בדמות ארצית לגמרי של בחורה יפה בטי שירט; הם פשוט לא היו שם אם לא היו מנסים ללכוד אותה בתמונה שחושפת איזו כרסונת. אינני יודעת מה היו הפרויקטים המקצועיים האחרונים של גינזבורג; תפקידה הגדול בשנתיים האחרונות היה בעיקר להוות את גרעין הדיון הציבורי בשאלה הרת הגורל "הזוהי דאבה". אם חשבתם שהדרת נשים מעוררת גלים, חפשו את גינזבורג בגוגל ושיזפו עיניכם בטוקבקים.
בחירתה של גינזבורג לישראלית הכי סקסית סותם את הגולל על הדיון האמור. מסתבר שכמוני, גם רובכם הייתם מבסוטים רצח על גינזבורג, שבמקום להתקפל לחודשיים של אופני כושר ונבטי אלפלפה ולחזור כמו שהכרנו אותה לפני שקיבלה את מתת הגוף הנשי, פשוט עשתה מה שבא לה. אין לי מושג איך והאם עולם האופנה הנוקשה והפטישסטי איפשר לה להמשיך להרוויח, אבל זה לא משנה – אותנו היא הרבה יותר מעניינת בתור אחת שבחרה להישאר דומה לנו, כי אולי זה אומר שאחרי הכל אנחנו לא כאלה גרועות.
מתי בפעם האחרונה ראיתם בחורה לועסת בפרסומת?
אבל לא חשבתם שזה יעבור בלי אבל – והפעם זה אבל עסיסי ודשן. זה שגינזבורג הפגינה עמוד שדרה ציבורי חזק יותר משל רוב יושבי הכנסת (או, לחילופין, פשוט לא הצליחה להוריד את ארבעת הקילואים האלו), עדיין לא אומר שהיא יכולה לחצות את המתרס מ"כוסית" ל"בן-אדם". בסופו של דבר עדיין אין כאן יותר משינוי קוסמטי בייצוג נשים.
עד כה לא בדיוק הוצגו בפנינו אידיאלים של נשים שאוכלות, לא בפעולה הפיזית ולא בצורת גופן. חטיפי אנרגיה ומסטיקים בצד, נסו להיזכר מתי לאחרונה חזיתם בבחורה פותחת פה ולועסת; מהייצוג הרווח בפרסומות, איזור הקינון הקלאסי לאידיאלים אנושיים, עולה כי נשים נוטות לשבוע מלהביט בהנאה בבני משפחתן אוכלים שניצל. כשצריך הן מלקקות גלידה, אבל עדיין, בלא פעולת לעיסה, שבינינו – יש פעולות יפות ממנה. וכמובן, גם ייצוגי הגוף הנשי האידיאלי הם לא כאלו של מי שמרבה בלעיסה.
ההשמנה של גינזבורג והעובדה שזו לא הזיזה אותה ממשבצת ה"דוגמנית" הולידה דיון סוער שעיקרו: איך נפשר בין סמל סקס נשי לבין העובדה שאותו סמל מתעקש להזין את עצמו. הפשרה: אם כבר מציגים אישה שאוכלת, היא בעצם כבר לא אוכלת – היא טורפת. זה העיקרון המוביל של הקמפיין הבולמי שתפרו לגינזבורג ברשת אפריל בו, בילווי השיר של ניל דיאמונד, מוקבלת בשלותה המינית החדשה לרעב שאין לו סוף. היא סקסית כי היא זוללת, הזללנות עוטפת את כל הווייתה ומתקשרת, איך לא, לזללנות מינית.
זו אותה חלוקה בינארית עתיקה של נזירה מול זונה (לפיה מיניות נשית יכולה להתבטא רק בהתפקרות מוחלטת, ומי שרוצה להיות מתורבתת צריכה לאמץ התאפקות קרירה) בגרסה חדשה שמעמתת בין האישה הבולסת לזו חשוקת הלסת. מסתבר איפוא שלמרות שריאיון הניצחון עם גינזבורג נסוב סביב השינוי שבחירתה מבשרת, אין כאן שום תמורה בדימוי היופי או אפילו בייצוג הנשי הרווח. בחייאת, לא הגיע הזמן לצאת לנו מהצלחת ומהתחתונים?