הופעתה המגלומנית והגדולה-מהחיים בסופרבול היא אולי השיא, אבל גם בלעדיה אנחנו מוצפים לאחרונה בהופעות פומביות של מדונה. הוורקוהולית מגייסת את ניקי מינאז' ו-M.I.A לעודד אותה ברקע עם פונפונים מזהב (אלוהים, ההשפלה), ובמקביל שולפת מהכובע סרט חדש בבימויה, אלבום חדש לחובבי הז'אנר וסיבוב הופעות חובק עולם שיגיע אפילו עד אלינו. כל השעות הנוספות האלו רק כדי שנפלוט את הקלישאה "מדונה כבר בת 53 (וחצי!) והיא לא מתכוונת להאט את הקצב"; אפילו נפילה על הברכיים מול עשרות מיליוני צופים לא תעצור אותה. אבל מסתבר שיש צניחות שאפילו היא לא מסוגלת להתמודד איתן. תגידו, מה לכל הרוחות קורה עם הפרצוף של מדונה?
אם אתן כמוני, גם אתן נמרחתן בעוצמה מירבית על דלת זכוכית שלא קלטתן את קיומה (כשהייתן קטנות, ברור) ולפחות מחצית מפרצופכן התנפחה כתוצאה מהמפגש המכאיב. אני זוכרת בבירור את אמא שלי מניחה לי קרח על הלחי והשפה וצוחקת "תדעי לך שיש נשים שמשלמות הרבה כסף כדי להיראות ככה". מבט אחד במדונה מודל 2012 מספיק כדי לסמן עוד וי על כך שאמא צדקה. בחצי השנה האחרונה עצמות הלחיים של מדונה גבהו בחצי סנטימטר, מלוות בשני תפוחי-לחיים ורדרדים וילדותיים שמעולם לא היו לה לפני כן; קו הלסת שלה הפך הדוק יותר משל קצין מארינס כעוס; ועפעפיה, שהתחבאו משך כל פסטיבל ונציה מאחורי משקפי שמש (בלילה, כן?), הפציעו שנית מהודקים כל כך שלא ברור איך היא ממצמצת. זה רשמי, מאדג' נראית כמו חיקוי גרוע של עצמה במאדאם טוסו.
אין בכוונתי להיכנס למדונה לתחתונים (למרות שזה מקום לא רע להסתובב בו אם את חפצה להכיר דוגמן צעיר) – מדובר בעור שלה, ומבחינתי שתשתמש בעודפיו המוסרים ליצירת קולקציית כפפות ל-H&M. אבל בחייאת, אל תשווקו לי אותה כמודל לכוח ומופת נשיים אחרי גיל חמישים; הדבר האחרון שמדונה מעוניינת להיות מזוהה איתו הוא גיל המעבר.
הפרצוף של מדונה הוא הבעיה שלנו
"אני לא נגד ניתוחים פלסטיים, אבל אני בהחלט נגד להצטרך לדבר על זה!" השיבה מדונה לפני כשנה בריאיון. ומה באמת הייתה אמורה להשיב? ניתוחים פלסטיים אינם עדיין בגדר מעוררי גאווה, אלא שהגוף כפי שהוא – עוד פחות. בעולם שבו הפיזיות מעידה על האישיות, הנפש ואפילו אמות המוסר, הופכים ההליכים האסתטיים מאפשרות לצורך בהול. נכון, זו זכותה של כל אישה לעבור בגופה הפרטי ניתוחים פלסטיים; זו גם זכותו של כל חזיר להפוך בגופו הפרטי לנקניקיית פרנקפורטר.
יש לי שלושה עשורים בכיף לפני שאגיע לגיל שבו מדונה הפכה את עצמה לגרסה ההוליוודית של "מר גמיש", אבל הנעורים, כידוע, הם יתרון יחסי, ומאיפה שאני עומדת זה נראה כאילו לא תהיה לי ברירה אלא לשלם כדי להיראות כאילו הדביקו לי שקית רטובה מהסופר על הפרצוף, וזה אם אני רוצה שייקחו אותי ברצינות.
בכל קשת הדימויים שניבטת אליי מהמדיות השונות יש בקושי אישה אחת (אגב, מישהו ראה לאחרונה את ג'יימי לי קרטיס?) שמשדרת שהכל קול ואין לי ממה להילחץ. יותר משהפרצוף של מדונה, ושל כל שאר הידועניות שהופכות יותר ויותר דומות לבובות שעווה, הם טרגדיה אישית – הם הבעיה שלנו, בנות העשרים שלא ראו קמט או שערה אפורה על המסך, ושמאמינות שבוטוקס הוא האדוויל של המנופאוזה.
דרושה מבוגרת אחראית; אם לא תגיע למחוזותינו מישהי שמוכנה לוותר על היוהרה ולהדגים התבגרות נטולת רעלנים ואולי אף חיננית, הזיקנה תקושר במהרה אך ורק להבעה מופתעת. אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני לא עובדת כל כך קשה כדי שעדיין תהיה לי הבעה מטומטמת בגיל תשעים. אני רק מקווה שאזכור את זה עוד שלושים שנה, כשמדונה תתחיל להיראות כמו הבת שלי.