פורש, משאיר אותנו להתמודד בלעדיו עם הווילה המטה לנפול שלנו בג'ונגל, אם לרפרז את דבריו, עולה עם נילי לפנטהאוז המרווח במגדלי משהו והולך "ללמוד, לכתוב, לחיות ולבלות". פנסיונר.
ואותי זה זורק שלוש עשרה שנה אחורה, אל עידן התמימות. מאי 1999, אני סטודנטית תפרנית שעובדת למחייתה בשלוש עבודות. ברק מתמודד מול ביבי, ומחנה שלם מגויס בצו שמונה לעזור לו להיבחר. ברק נדמה אז כמיני-משיח על חמור לבן.
אמנם צריך להודות שגם אז, בשיא תהילתו, משהו בו עורר תמיד אי נוחות שהזדחלה במורד הגרון. למרות שהשווה עצמו לרבין, ולמרות הביוגרפיה הכביכול משיקה של שניהם, קשה היה גם אז לראות את הדמיון בין המנהיג הג'ינג'י המנוח בעל החיוך הנבוך, שפיו ולבו היו שווים ולא פעם הכשילו אותו, לבין הרובוטיות הקרה והמחושבת עד אימה שנשבה מברק.
ובכל זאת, הימים היו ימי הפוסט טראומה של רצח רבין, שהתרחש בסך הכל ארבע שנים קודם לכן. הצלקת הייתה עדיין טרייה, מדממת, צרובה היטב בתודעתו של מחנה שלם שהרגיש ש"הלכה לו המדינה" כפי שהתבטא אז שמעון שבס (עוד אחד שעשה לביתו מעט מאוחר יותר– אוהו כמה שעשה לביתו).
קשה היה לשכוח את עמידתו של ביבי על המרפסת בכיכר ציון בעת הפגנת המון מוסת שקרא "רבין בוגד" והחזיק את תמונותיו במדי אס.אס. בחירתו של ביבי לראשות הממשלה, מעט אחרי הרצח, נתפסה אז על ידי אותו מחנה כבלתי מתקבלת על הדעת, ולא הועילו גם אמירותיו הפלגניות אודות "השמאל ששכח מה זה להיות יהודים", ו"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" המיתולוגי.
הגיוס היה מלא. המחנה התאחד מסביבו, וגם אני תליתי שלט בחירות "אהוד ברק – ישראל אחת" מעל המרפסת של דירתי השכורה והעלובה, אך בעלת הבלקון האסטרטגי, שפנתה לחזיתו של רחוב אבן גבירול עתיר האוטובוסים והולכי הרגל. התנדבתי למענו ביום הבחירות בקלפי. לא רק אני כמובן, אלא גם רבים וטובים ממכריי.
והוא נבחר, ובגדול. ביום שאחרי, לאחר ליל החגיגות והנאום "שחר של יום חדש" וכל הג'אז הזה, ישבנו אחותי ואני בבית קפה. חגגנו, פשוט כך. היה יום של ראשית האביב, עם שמש שקרנית של חודש מאי. הזמנו קפה ועוגה – חגיגה, לא? – ואת החיוך, כמה בנאלי, פשוט אי אפשר היה למחוק לנו מהפנים.
על הפיכחון
נדמה לי שעל ההמשך ועל אחריתו לא צריך להרחיב את המילים, מעבר לסיכומים ולתילי- התילים של פרשנויות שנערמו עלינו ביממה האחרונה. כן, הוא הוציא את צה"ל מלבנון ובתור אחות לחייל וכחלק מהדור שהקיז שם את דמו, לא אשכח לו את זה. אבל שנדבר על כל השאר?
רשימת הפיאסקואים ארוכה כל כך שהיד מתעייפת רק מתחילת ההקלדה: החל מההתנהלות האטומה וההיעדר המוחלט כמעט של אינטליגנציה אנושית מול האנשים שהקיפו אותו, דרך פרשת העמותות, הכניעה המתמשכת לש"ס ותובענותה הכספית האינסופית, האינתיפאדה השנייה עם הפיגועים האיומים – אני מודעת לכך שלא מדובר באשמתו בלבד, ובכל זאת, כעובדה, זה התרחש במשמרת שלו.
ולאחר מכן פרישתו הראשונה, "עשייתו לביתו" - לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון בולטים בישראל ובעולם, ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארה"ב ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, היה שותף בקרנות השקעות ועוד ועוד. עם שובו לפעילות פוליטית העביר אמנם באופן רשמי את עסקיו לבעלות בנותיו, אבל אפילו מבקר המדינה ציין בזמנו כי ההליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.
והדירה באקירוב, מה איתה? מגדל השן, הסמל הבוטה כל כך לסיאובו, לניתוקו. מה לא נאמר על הדירה הזו, מנקרת העיניים והכיס, שבמשך שנים לא מעטות הוא אשכרה לא הצליח להבין מה כל כך מפריע לנו, הנתינים הפשוטים, בכך שהוא גר במשכנות הפאר האלו: הוא הרי החייל המעוטר מס' אחד, הרמטכ"ל, תרם את מיטב שנותיו למעננו.
אובדן התמימות
אז עכשיו הוא מרוויח כמה גרושים על חשבון המוניטין המצטבר הזה, מה עינינו כל כך צרה בו? רק לאחר שפרצה המחאה החברתית בשנה שעברה, הוא הצליח סוף סוף להודות שיש טעם לפגם במגוריו של מנהיג מפלגה שמתיימרת לחרוט על דגלה ערכי עבודה ושוויון, לבין האקירוביות המנותקת והנובורישית הזאת.
כשהוא נבחר לכהונת ראש ממשלה, התודעה החברתית שלי הייתה עדיין רדומה עד בלתי קיימת. טרם הבנתי את מה שלצערי למדתי מאז היטב על בשרי ועל בשר כולנו.
לא ידעתי אז שהדור הזה של פוליטיקאים ואנשי עסקים, שאהוד ברק היה אחד מנציגיו הבולטים, הדור הזה הולך, איך להגיד את זה במילים עדינות, לזמבר לנו את הצורה. לעשות הרבה מאוד לביתו והרבה פחות לביתי, לביתך, לבית שלנו, של כל מי מאיתנו שלא התמזל מזלנו להשתייך לאליטה המקושרת והמחוברת של מי שהקפידו במהלך דרכם הפוליטית והכלכלית לבלוס כפי יכולתם מסעודות הגורמה שהוגשו לפיהם, לארוז לעצמם שקיות מהשאריות ולקחתן הביתה, כשהם מותירים את כל האחרים להתקוטט על פירורים.
אז עכשיו הוא פורש. הולך לביתו. וכן, אני יודעת שחלק מהנאיביות שלי כשנבחר, נבעה מכך שפשוט הייתי אז בשנות העשרים לחיי ועכשיו אני מבוגרת יותר, עם יותר דאגות ותיקים על גבי. ובכל זאת, בשורה התחתונה, אהוד ברק מקוטלג אצלי תחת המשבצת של אובדן התמימות הקולקטיבית.
האיש שכל כך הרבה אנשים ציפו ממנו לכל כך הרבה מעשים, ובסופו של דבר הוא עוזב את הפוליטיקה כעת, נכנס למכונית השרד כהת החלונות, מגיע למגדל המפואר שלו, לוחץ על כפתור המעלית ועולה לקומה העליונה, מותיר אחריו אבק חלומות ורסיסי תקוות שהתנפצו כבר מזמן.