במוצאי שבת הפגינו בתל אביב מאתיים איש, במחאה על מסמוס ההמלצות וההבטחות שניתנו בימי השיא של המחאה החברתית בקיץ האחרון. מאתיים איש, גרעין קשה של פעילים חברתיים שעדיין מסרבים להיכנע סופית לגל הייאוש והדכדוך שאוחז ברבים מאיתנו שנטלו חלק בהפגנות הענק. מאתיים האנשים האלו הוקפו בגדרות על ידי המשטרה שסירבה לתת להם לצעוד, נחסמו באלימות ועשרה מהם נעצרו. עד כאן מאורעות אותו הלילה.
אני נזכרת בהפגנת המחאה החברתית הראשונה שהשתתפתי בה. סליחה על הרגשנות, אבל אשכרה עלו דמעות בעיניי כששמעתי לראשונה את הקריאות "העם דורש צדק חברתי", "צאו מהמרפסת, המדינה קורסת", "הון, שלטון, עולם תחתון". נכון, מאז הן הפכו לסלוגנים שחוקים בפי-כל, אבל בראשית אוגוסט הלוהט (כמה רחוק זה נדמה עכשיו, בסך הכל ארבעה חודשים מאוחר יותר), הן היו כשמן חדש ומהפכני בעצמותינו.
אחת הסיסמאות שכבשו אותי יותר מכל הייתה הקריאה שהושמעה בכל פעם שעבר ההמון ליד אחד מאנשי המשטרה שאבטחו את הצעדה: "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר". כן, השוטרים נתפסו בעיניי ובעיני רבים מהצועדים כחלק בלתי נפרד מהציבור שעבורו מפגינים, צועקים, נלחמים: אנשי חוק שעובדים קשה ולא פעם מסכנים את שלומם למען הציבור, בתמורה מקבלים משכורות עלובות ומעליבות ונשחקים עד דוק כמו כל מעמד הביניים היצרני תחת נטל המיסים, יוקר המחייה, רדיפת הבצע של הטייקונים שלא רואים אותנו ממטר והטיפול האימפוטנטי והרופס של השלטון בפירמידות ובסוגיית הריכוזיות.
כן, השוטרים נתפסו כחלק מאיתנו, בשר מבשרינו. ותתפלאו, גם אחרי ההפגנה אתמול שדוכאה באלימות ותוך הפעלת כוח בלתי סביר וחסר כל פרופורציות - אני עדיין מעזה לחשוב שלא השוטרים הם האשמים. כלומר, באופן ישיר בוודאי שכן. אבל מאחורי ההתנהגות הבריונית והאלימה הזו ניצבים כוחות גדולים וחזקים יותר, והם אלו שמבינים באינסטינקט ההישרדותי שלהם את מה שרבים מאיתנו טרם הפנימו: המחאה הזו אכן מערערת את היסודות הנוחים כל כך עליהם נשען כוחם. נכון, בהפגנה האחרונה היו רק מאתיים איש, גרעין קשה אך זניח לעומת מאות האלפים שצעדו בתחילת ספטמבר. אבל רוח המחאה, אם תסלחו לי על הפומפוזיות לרגע, ויעידו על כך המאהלים ותנועת המחאה הגדולה בערים שכוחות אל כמו ניו-יורק ולונדון – הרוח הזו כאן על מנת להישאר.
השתקה, הפחדה, ומאמץ ברוטאלי להחזיר את הסדר הישן והטוב
נכון, ימים סגריריים וחשוכים עוברים עלינו כעת. שעון החורף שנחת עלינו כהרגלו מוקדם מדי, סחף עמו השנה רוחות קרות ורעות במיוחד של השתקה, הפחדה ומאמץ ברוטאלי להחזיר את הסדר הישן והטוב כל כנו. אותו סדר שאומר לכולנו לשבת בשקט, כי ממש עכשיו (או תכף, מייד, עוד מעט) יורים. אותו סדר שלפיו אין צדק חברתי בזמן שאיום הפצצה האיראנית מרחף ברקע. אותו סדר לפיו יכול טייקון לכסח את יער בן שמן ולחתן שם את בנו בעלות הדמיונית של שבעה מיליון שקלים, וכמה חודשים אחר כך לבקש לבצע תספורת כאסח להתחייבויותיו למשקיעי האג"ח. אותו סדר לפיו אנחנו קורעים את התחת, נאנקים תחת עול המשכנתא והאוברדראפט ועדיין נעזרים בהורינו על מנת לגמור את החודש.
שעון החורף הזה מביא עמו דכדוך, ייאוש ותחושת חידלון, כאילו גל המחאה היה לא יותר מחלום ליל קיץ שזכרו הולך ומתרחק, נמוג לתוך קדרות היומיום. אבל בואו נזכור שאחרי שעון החורף יגיע שעון הקיץ, ואיתו תשוב האמונה בכוחנו לשנות סדרי עולם. גל המחאה הגדול הבא כבר ניצב לפתחנו. מדובר בריצת מרתון, לא ספרינט קצר וגמרנו, ועכשיו הזמן לעצור ולמלא את הריאות באוויר לקראת הבאות.
אני יודעת שאני מסתכנת כאן בחשיפת הנאיביות חשוכת המרפא שלי, אבל אני מעזה לקוות שכאשר יישלחו השוטרים לדכא את גל המחאה הגדול הבא יהיו ביניהם גם כאלו שיסרבו, או לכל הפחות יפעילו שיקול דעת, איפוק ורצון טוב. כי אחרי הכל, גם השוטרים הם חלק בלתי נפרד מעם העבדים שקם ומתנער מכבליו: גם הם, כמו כולנו, שווים הרבה יותר.