עכשיו באתר סלונה: מה נסגר עם הזקן של יאיר לפיד?
המאמר של ווטרס הוא חלק מקמפיין פוליטי. ככזה הוא תופס צד, אבל נכשל כישלון חרוץ בהצגת תמונה נכונה. בעולם של ווטרס אין חמאס, וארגון הטרור הזה לא נשבע בשם המוות ולא שולט ברצועת עזה תחת אימה ועל פי חוקי השריעה הפרימיטיביים. בעולמו הדימיוני אין רקטות, וחמאס לא ירה אלפים מהן בקיץ האחרון, תוך איום ישיר על 75% מהאוכלוסיה האזרחית של ישראל שניצלה בזכות כיפת ברזל. בעולם שלו חמאס לא ניצל תרומות לפלסטינים כדי להתחמש ולחפור מנהרות, לא הפך את מתקני האו”ם למחסני נשק, ולא רצח פלסטינים שהתנגדו לו בהוצאות להורג ראוותניות באמצע הרחוב. בעולם של ווטרס חמאס לא מאיים על הגדה המערבית בהפיכה, ודעא”ש לא משתולל בכוונה לכבוש מדינות שכנות לישראל ממש מעבר לפינה.
אבל בעולם האמיתי כל הדברים הללו קיימים, ואי אפשר פשוט לבחור להתעלם מהם כי זה מתאים למסר של הקמפיין. מה לעשות שבעולם האמיתי פתרון פשטני לא פותר בעיה מסובכת. זאת המציאות. בעוד שאפשר אולי לראות את ההתנהלות של ווטרס כהעלמת עין תמימה, התוצאה של קמפיינים מהסוג הזה היא הרסנית. ישראל רחוקה מלהיות מושלמת, אבל לסכסוך יש שני צדדים, והוא לא ממשיך להתקיים רק בגלל אחד מהם. ווטרס הוא לא היחיד שנגוע בצורת חשיבה כזו, אבל הדבר היחיד שנגרם על ידי חשיבה כזו הוא שנאה כלפי אחד מהצדדים. זו ממש לא חשיבה שמקדמת שלום.
שחיטה המונית הפכה להיות אופנתית באזורנו – 200 אלף קיפחו את חייהם בשלוש השנים האחרונות בסוריה בלבד. למרות זאת, ווטרס בוחר להתמקד בישראל בלבד, ובסכסוך שגבה את חייהם של 25 אלף פלסטינים מאז מלחמת השחרור – כמעט 70 שנה. הוא טוען שהסיבה לכך היא התמיכה שישראל מקבלת מארה”ב, אבל מה לעשות שארה”ב (ולא רק היא) תומכת בנדיבות גם ברשות הפלסטינית. 5 מיליארד דולר זרמו מארה”ב לרשות מאז שחמאס השתלט על עזה, והפלסטינים הם בין מקבלי התרומות המובילים בעולם. האם כל הכספים האלה לא דורשים טיפה של אחריות ממנהיגיהם?
רק בשבוע שעבר מספר מדינות, וביניהן ארה”ב, הבטיחו 5.4 מיליארד דולר כדי לבנות שוב את עזה. אבל איזה חלק מהכסף הזה יבנה מחדש את חמאס, או ירפד את כיסי מנהיגיו? ואיזה חלק יממן חפירה מחודשת של מנהרות, כש-160 ילדים פלסטינים כבר קיפחו את חייהם למען הפרויקט הזה בעבר? אמנם הוסכם על “מכאניזם בפיקוח האו”ם” כדי שהכסף החדש לא יזרום לחימוש נוסף של חמאס, אבל מקורות בעזה כבר אמרו שהם לא באמת רואים שום דרך פרקטית לפקח על השימוש בכספים. אם באמת אכפת לווטרס מהילדים הפלסטינים, כפי שהוא טוען, העובדות האלה צריכות מאוד להטריד אותו.
ווטרס נשען על ההצבעה להכרה במדינה פלסטינית בפרלמנט הבריטי, אבל הוא שוכח לציין שני דברים. הראשון הוא דבריו החשובים של מלקולם ריפקינד, שר החוץ לשעבר, שאמר שצריך להיזהר מהצבעה כזו משום שכרגע, הוא לא רואה שקיימת תשתית פלסטינית מספקת כדי לקיים בפועל מדינה. הוא הזהיר שזו הצבעה שיכולה לגרום לבריטים “להרגיש טוב עם עצמם”, אבל בעצם רק להעצים בעיות. הדבר השני שווטרס לא ציין הוא ההסבר של השגריר הבריטי לסיבה להצבעה: זו פשוט תוצאה של דעת הקהל בבריטניה. השאלה היחידה היא איזה חלק מדעת הקהל הזו נובע מהאנטישמיות הגואה באירופה, שמשתוללת ברחובות.
המאמר של ווטרס, למרות ידיעותיו המוגבלות על הנושא, זכה לאלפי שיתופים. אבל מה הוא יקדם? שלום? לא ממש. כשקוברים עובדות למען הקמפיין, גורמים לשנאה של יהודים, והיחיד שמרוויח מזה, כפי שכבר ראינו, הוא חמאס. קמפיינים חד-צדדיים הם הרסניים משום שהם מעצבים דעות שגויות, ודעות שגויות מובילות למדיניות שגויה. ווטרס רוצה שהפלסטינים יהנו מחופש כפי שהוא נהנה מחופש, וזו אכן מחשבה יפה וראויה. כדאי רק לזכור שכל עוד חמאס בשטח, אף פלסטיני לא יהנה מחופש, בין אם הוא ילד או אדם מבוגר.
במילים אחרות: אקטיביזם פוליטי הוא דבר חיובי, אבל כדאי שמי שלוקח בו חלק יקח גם אחריות, יעשה שיעורי בית, ובמקום לעסוק בקמפיינים, ישתדל להבין במה מדובר.
>> לכתבה המקורית בהפינגטון פוסט בשפה האנגלית
הכתבה המקורית התפרסמה באתר "סלונה"
