מה שלומך? כפעם בפעם אני נוהג לדרוש בשלומך. בדרך כלל זה קורה בימים טעונים פוליטית או מדינית, כשעל הפרק סוגיות מהותיות הדורשות החלטה. אני מביט בך אז ורואה את המצוקה. אני מבחין בדילמות שלך, באינסטינקטים שלך, באופן שבו את נאבקת בהם, לוקחת את התיק, צועדת לקפה "נחמה וחצי" ומגיעה חיש להחלטה.
אני מכיר אותך מצויין. מכיר ומוקיר. עוקב אחרייך בעניין מאז הגעת מכרמיאל לכאן, לתל אביב הגדולה והיפהפיה. עקבתי בעניין אחרי התהליכים הכלכליים והחברתיים שעברת. זוכר שעוד הרווחת בחודש 3,700 שקל כעוזרת הפקה ב"רשת" והוצאת על שכירות חודשית 2500 שקל. זוכר איך שדרגת את הכנסתך ל-4,200 בחודש ועברת לדירת שותפות תמורת 3,000 ₪ בחודש. אבל מה שבעיקר תפס את תשומת לבי הייתה התמורה שעברת בתחום הדעות.
הו, זה היה מרתק!
זוכרת איך ממש סמוך למועד בו עברת לתל אביב, כשעוד היית מלצרית בקפה ברח' אחד העם נזקקת לשאלה האם ראוי להעביר את "החוק הביומטרי"? זה שהציע תעודות זהות על פי טביעת אצבע? זוכרת שממש לא הבנת מה הבעיה בחוק הזה, ואז התארגנה הפגנה נגדו, ואת הלכת אליה, וכשחזרת היית ממש נגד? זוכרת מה חשבת בחודשיים הראשונים שלך בתל אביב על המצב המדיני? על פוליטיקה? על חוק פיטום האווזים? על צמחונות? על פונדקאות? על הפלות? זוכרת איך כל זה השתנה ככל שהלכת והעמקת את אחיזתך בעיר הגדולה ובמורשתה?
יופי. אז היום נעסוק בנושא שכולם עוסקים בו, מבצע "עמוד ענן", התנהלותו ותוצאותיו. מה את חושבת עליו? ובכן, אני מאמין, וסליחה על ההתנשאות, אני חושב שאני יודע מה את חושבת על הנושא הזה בבסיסו. אני מאמין שביום שעברת לתל אביב האמנת, שאם יורים על ישראל טילים מרצועת עזה, על ישראל לירות בחזרה טילים מישראל על רצועת עזה, ומאחר והטילים של ישראל יותר מתקדמים ויותר מדוייקים, סביר להניח שהם ישיגו פגיעות יותר טובות, הצד השני ייפגע ויישחק מאוד ואז הוא יפסיק לירות טילים על ישראל. זוהי חשיבה הגיונית ובריאה, ואין בה כל בעיה. הרבה אנשים בארץ חושבים כך, דנה.
מה שעשינו ב-48'
אבל את כבר כמה שנים במרכז תל אביב, עובדת בטלוויזיה, מנויה באוזן, אוכלת ב"מכולת", על כן את כבר לא ממש חושבת אינסטינקטיבית. את חושבת על פי קודים תל אביביים, על כן את מסתבכת, ומתחילה לשאול את עצמך שאלות.
רגע, מותר לפגוע באזרחים חפים מפשע? (דנה מכרמיאל: אבל הצד השני פוגע רק באזרחים חפים מפשע!); רגע, ומה עם הצד השני? גם אותו צריך להבין! מה מביא אותו לתוקפנות הזו? אולי רע לו? (דנה מכרמיאל: הצד השני ב--- שלי. איך משיגים שקט בדרום?); ובכלל, מלחמה זה טוב? אני יכולה לתמוך במלחמה? (דנה מכרמיאל: ברור. מלחמת ששת הימים הייתה טובה מאוד. אבא שלי לחם בה ונפצע, ואנחנו ניצחנו. כך למדנו בבית הספר). ולמה כל השנאה הזו, כל הדם הזה, כל הדמעות, לא עדיף לשבת ולדבר? (דנה מכרמיאל: עם מעוז, החבר הקודם שלי לא הצלחתי לשבת ולדבר. עם החמאס נצליח?).
פעם, כשעבדתי ב"מעריב" אללה ירחמו, נתנו לנו פרוייקט: נטלו מארכיון מעריב תצלומי עמודים ראשונים של גיליונות שהופיעו בשנות המדינה הראשונות, וכל אחד מאיתנו היה צריך לעטר עמוד כזה בהערות שוליים יצירתיות וחכמות ומכל העמודים יחד רצו להוציא מוסף מיוחד. אני קיבלתי את אחד הגיליונות הראשונים של מאי 1948, ממש ימים ספורים לאחר קום המדינה. העמוד הראשון היה רצוף כולו דיווחים על אזורי לחימה שונים נגד התוקפנות הערבית. ישבתי ועיינתי בו, ופתאום קפץ לנגד עיני נתון אחד מוזר. הייתה מילה אחת, שכיום כבר בכלל לא משתמשים בה, שהופיעה בעמוד ההוא יותר מ-50 פעם: "אויב".
האויב פלש, האויב הובס, האויב לחם בעיקשות, האויב, האויב, האויב. פתאום שמתי לב, שהמילה הזו, שתפקידה אז היה לתאר את זה שעומד מולנו ומבקש לכלותנו, המילה הזו חלפה מן השיח שלנו לבלי שוב. כבר מזמן לא מכנים את האויב בשם האויב. הוא הפלסטינים, החמאס, גדודי עז אדין אל קסאם, הג'יהאד האיסלאמי, אפילו, במקרים מסויימים "הערבים". רק לא האויב.
למה לא האויב?
כי זה לא יפה. משמעות אויב היא "שונא" (איבה = שנאה). שנאה זה לא יפה. לא יפה לשנוא, ומכאן שגם לא יפה להיות שנוא. יפה לאהוב. יפה להיות אהוב. כבר עשרות שנים שהאויב אצלנו הוא לא "האויב". על כן מתעוררות השאלות: האם ראוי לפגוע בו? האם לא ראוי לנסות להבין אותו? האם לא עדיף להידבר איתו? נו, באמת: אחד שלא ראוי אפילו לשנוא אותו – מותר להוריד עליו פצצות מהאוויר?
חייבים לשנוא
אז זהו, דנה, שמישהו הטעה אותך. מותר לך לשנוא את האויב הפלסטיני. לשנוא בכל לבך. להישטף שנאה עזה, לקלל קללות מלוכלכות, לייחל לאסונו – פשוט לשנוא. זה לגמרי בסדר. בתל אביב כמו בכרמיאל.
מותר לך לדון בשאלת האפקטיביות של הלוחמה ובשאלות פילוסופיות-פציפיסטיות על תכליתה ותועלתיותה של המלחמה. מותר לך אפילו לחשוב שאסור לסכן את חיילי צה"ל בעד חבלי ארץ ושעדיף לוותר ולא לריב. אבל כל זה יכול להיעשות בכיף מתוך נקודת מוצא של שנאה עזה. היא בריאה, היא טבעית. זה לא יפה לשנוא שכן שגונב לך חניה, זה יפה מאוד לשנוא את איסמעיל הנייה ומרוואן עיסא, שימותו וייקברו בקבר השחור של נאצר (תשאלי את ההורים שלך מה זו הקללה הזו).
איכשהו, במקומות בהם את מסתובבת, משהו התהפך: צריך לשנוא את השכן שגונב חניה, את זה שמזהם את הים, את זה שלא סובלני כלפי מיעוטים נבחרים – אבל אסור לשנוא את האויב. טעות, כאמור. לא נכון. חייבים לשנוא את האויב.
עד כאן, דנה. הבנת? יופי. עכשיו תמסרי את זה לכל החבר'ה שאת פוגשת, בנות כבנים. תמסרי לכולם גם ד"ש וחיבוק, ויאללה, רוצי למרחב מוגן. יש אזעקה בתל אביב. נרטיב הכאב והזעם הפלסטיני ירה עוד פאג'ר אוהב על גוש דן. הוא לא שונא אותך. הוא רק רוצה שתמותי.