הנה הידיעה: הדיווחים המופיעים בעיתונים, והמגובים בדו"ח מבקר המדינה בנושא העוני בארץ – הם הגזמה פראית, אינטרסנטית וחסרת אחריות. בהרבה מובנים, בכלל אין בהם ממש. יתירה מזאת: הידיעות הללו והפסטיבל הזה, מאוד, אבל מאוד, מזיקים לעניין החשוב והנחוץ הזה של האוכלוסייה הענייה שזקוקה לעזרה, כפי שיוסבר בהמשך.
אבל קודם כל צריך להבין: מדוע זו מתנה? מה מצהיל לב כל כך בידיעה משחררת כגון זו? ובכן, תלוי עבור מי. המתנה שלי, יקיריי, עתידה לשמח שתי קבוצות גדולות. ראשית, את קבוצת עדיני הנפש וטובי הלב שנפשם נכמרת מן הנתונים הקשים הניבטים אליהם מעל דפי העיתונים. לא נעים להם לגלות שאנו גרים במדינה שבה קיים עוני מחפיר בממדים מבהילים, זאת על אף שהם אינם חלק מן העוני הזה. על כן הם ישמחו מאוד למקרא דבריי הנכוחים. הקבוצה השנייה שעתידה לחוש סיפוק מן הדברים היא קבוצת האוכלוסייה שבעצמה סובלת מבעיות כלכליות ואולי אפילו ממצוקה כלכלית. קבוצה זו מתמודדת יום יום כמעט עם מציאות כלכלית מורכבת ובעייתית ואינה יודעת את נפשה. משהיא קוראת בעיתון על כך שהמצב חמור ובלתי נסבל, היא מבינה שהיא חלק ממציאות קטסטרופלית שאין מזעזעת ממנה, ועל כן מתגנב ללבה שביב תקווה המבוסס על הקביעה ש"מכאן אפשר רק לעלות" ועל המנוע המוכר של צרת רבים חצי נחמה; עבור קבוצה זו השירות שלי לא יסולא בפז. הוא פשוט מעמיד אותה במקומה ומספר לה שאין שום שביב תקוה באופק, זאת משום שהקטסטרופה המוצגת אינה כה גדולה, אשר על כן גם פתרון מהיר וטוב אינו נראה לעין.
ישראל אינה מוכת עוני
ובכן, הימים ימי ערב חג. טלו עיתון בידכם ותשגיחו בדבר מה שאי אפשר להתעלם ממנו: העיתון עבה מאוד. מדוע העיתון עבה? מפני שזה ערב חג ויש הרבה פרסומות בעיתון, על כן צריך להקצות להן הרבה עמודים. פרסומות למזון, לבגדים, לשירותים, לפנאי, לתרבות, לנופש ולתיירות. בשאר עמודי העיתון, אלה שאינם מוקדשים לפרסום אלא לתוכן מערכתי, מנוהל פסטיבל העוני השנתי. עמודים על גבי עמודים מספרים לנו כי מצב העוני הולך ומחריף, הולך ומתעצם וכי עלינו לעשות משהו. מה לעשות? לצעוק, להתעשת, למרוד ובעיקר לתרום. לתרום ולתרום.
שאלה פשוטה: איך הדברים הללו עולים בקנה אחד? איך אפשר בעמוד אחד לדווח על עוני מחפיר ובעמוד אחר לפרסם מותגים? התשובה: פערים! ככה זה בארץ! העשירים קונים והעניים מחפשים בזבל!
ככה? אז בואו ניכנס רגע לתוך הכתבות ונקרא: כתוב בהן, שחור על גבי לבן, כי העוני אינו פוסח גם על מעמד הביניים. הוא אינו נחלתם של המובטלים, של בני הפריפריה העניים, של העולים ושל המיעוטים. העוני הוא תופעה רוחבית, המקיפה את כולם. במו עיני ראיתי את הנתון הבא: שיעור בני מעמד הביניים העובדים ומשתכרים הזקוקים לעזרה – עלה השנה ב49%! אז איך זה מתיישב?
עזבו נתונים. צאו לקניון הקרוב למקום מגורים, לסופר הקרוב, למרכז המסחרי הקרוב ותענו לי על שאלה פשוטה: האם ישראל מוכת עוני? האם העוני צועק מן הרחובות?
התשובה היא פשוטה בתכלית: לא. לא ולא. בישראל יש בעיית פערים מטרידה (שאינה רק כלכלית), ישראל אינה מדינת רווחה, בישראל קשה לבני מעמד הביניים להתקדם, בישראל יש בעיית נדל"ן חמורה, בישראל יש ציבורים חלשים ובלתי מקודמים, בישראל, כמו בכל מדינה מורכבת, יש גם עוני בשוליים. אבל לא. ישראל אינה מוכת עוני.
אז למה בעיתון כתוב, באותיות אדומות, שישראל מוכת עוני מחפיר? מפני שבערב חג, כל ערב חג, מתקיים מפגש אינטרסים מרהיב בין התקשורת, שמעוניינת גם להיות אטרקטיבית (עוני ומסכנות זו אטרקציה) וגם להיכנס בממשלה, לבין עמותות הצדקה שצריכות להשמיע קול ולגייס תרומות. כך בונים מציאות מוגזמת ומופרזת, כך יוצרים אווירה.
שני הגורמים הללו זכו השבוע לסיוע בלתי צפוי מגורם בר סמכא. דו"ח מבקר המדינה בנושא הביטחון התזונתי, המבקר את הממשלה וטוען שהיא לא קיימה את התחייבויותיה בנושא. אני מזמין אתכם לקרוא את הדו"ח הזה. בושה וחרפה. פשוט כך. לבד מביקורת על פעילות הממשלה, שפורמלית היא כנראה מוצדקת (ועדה שלא התכנסה, כסף לעמותות שלא הועבר) – אין בו ולא כלום.
הנחות היסוד שלו אינן אמפיריות. הוא מבוסס על סקר (!) של הביטוח הלאומי בשנת 2011 (!). הוא מצטט מקרים בדידים ובלתי מייצגים, הוא לא יותר ממזכר פנימי ובין משרדי שנוגע לסדרי מנהל וממשל. תגידו, עיתונים: אתם לא מתביישים לנפנף בשמאטע הזאת כדי להכריז על עוני ועל רעב? ועוד לא דיברנו על שקר השקרים של הכללת המגזר החרדי כולו בתוך הנתונים הסטטיסטיים, שעה שמדובר בציבור שברובו לא ניתן למדידה בכלים אמפיריים מאחר וסל התצרוכת שלו הוא אחר בהגדרה, ולא דיברנו על הכנסות לא מדווחות ולא דיברנו על הציבור הערבי (שבו באמת איני מבין כלל. סליחה).
מצג השווא השקרי הזה לא רק מעצבן ומקומם. הוא בעיקר מזיק. מפני שבישראל יש בעיות קיומיות רבות. יש בעיית תעסוקה ויש בעיית מוטיבציה לתעסוקה. יש בעיה מוסרית של חינוך לאחריות כלכלית אישית ויש מדיניות אשראי מופרעת; יש בעיית שוויון הזדמנויות ויש בעיית פערים. כל אלה לא מטופלות בשעה שכל מה שמהדהד בשטח היא רק שאגת העוני הקולוסאלי שלא היה ולא נברא. תפסת מרובה לא תפסת כלום.
ועיקר העיקרים: ונגיד שיש עוני. כך מטפלים בו? בסלי מזון בשווי 250 שקל? בחלוקה? איפה אנחנו חיים בלודז'? בתפיללאת? בחסלביץ'? זה מה שאנחנו דורשים מעצמנו ומהממשלה: שתתן צדקה? שתחלק לחם להמונים?