אחר כך דיבר הנשיא פרס על הדאגה לשלומו של מנהיג דתי כה גדול שפסק, כידוע, שאוסלו היה תהליך מבורך לעם ישראל והכיבוש משחית, ואחר כך ראש הממשלה נתניהו שהסביר ש"כולנו תפילה להחלמתו של מרן". כלומר, שאת תפילת שחרית האישית שלו, של אותו בוקר, הוא הקדיש לרפואתו של הרב. ואז הגיעה מסיבת העיתונאים, מחצר הדסה, שגרמה לי לקבס מעיים אמיתי. גם בגלל הבשורה, אבל בעיקר בגלל המעמד הפתטי: מנהל הדסה מודיע, דרמטית, בשם הנהלת המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה, אגודה עותומנית מס' 4432567, ארגון נשות הדסה ועמותת ידידי הדסה באמריקה הלטינית על פטירתו של מרן הגאון וכו' כאילו שמישהו ביקש ממנו את ההודעה הזו. כאילו הוא איתן הבר. כאילו מותו של הרב קשור איכשהו להדסה. כאילו שאם הוא היה גר בתל אביב הוא לא היה מתאשפז באיכילוב.
ואז נמשך והלך זרם הדיווחים בתקשורת על הפטירה ועל ההלוויה הענקית, כולל הדיון המגוחך "מי יהיה היורש", שזה בדיוק כמו לשאול מי יהיה היורש של אריק לביא או אמנון דנקנר. או "מי יהיה המרן הבא", כאילו שיש דבר כזה, "מרן", עם ה' הידיעה, והם בכלל כותבים מר"ן. למרות שזה בכלל לא ראשי תיבות (חוץ במקרה אחד, לא רלוונטי. מרן זה מורנו בארמית). קיצורם של דברים, מעולם לא היו הדתיים מרובים כל כך והחילוניים מגוחכים כל כך, כמו ביום שני האחרון.
השבט אמר את דברו
לשם מה התגייסה כל התקשורת לטובת העניין בהתמסרות טוטאלית שכזו, ומתוך נסיונות, כנים בחלקם, להיות "בסדר", לשחק את המשחק, לתת כבוד, להשתתף? רק בגלל שזה סיקרן, בגלל המשמעות הפוליטית, מאבקי הירושה, הפרטים הרכילותיים?
לא. ממש לא רק. התקשורת התגייסה מפני שהיא חוותה הארה. פתאום, בצהרי יום שני, ועוד יותר בערבו של אותו יום, "התקשורת", כלומר, האנשים שעושים את התקשורת, הבינו פתאום את המשוואה הפשוטה, שאם הם מסקרים את העם ומדווחים לעם, ואם העם נמצא היום סביב מיטתו של הרב עובדיה, כדאי אולי להקדיש את היום להרב עובדיה, ואינדינגב יחכה יום יומיים (למרות שרבבות רוכשי הכרטיסים לא יעמדו במתח).
והיא עשתה את זה ממש טוב. בהרבה עיוותים – כי זה חדש לה והיא לא ממש מבינה בעניין, בהרבה הגזמות, לעיתים סרות טעם, כי אין משנתה סדורה בנושא, אבל מתוך כוונות טובות והרבה הפנמה ורצון לשינוי.
היא לא יודעת על זה, אולי, אבל ביום שני התקשורת לא רק עשתה את עבודתה. היא כמעט ניסחה את עצמה מחדש. כי זה מה שקרה ביום שני: בחסות אירוע בודד אחד, נוסחו בפעם הראשונה מזה שנים יחסי הכוחות בין השבטים בישראל. מאות אלפים, שיחד עם בני משפחותיהם שנותרו בבית מגיעים לכמה מיליונים, הצביעו הרב עובדיה. הם לא מצביעים ש"ס, חלקם אפילו לא דתיים, הם לא מאמינים בכל מה שהרב עובדיה האמין בו, אבל סדר היום שלהם ביום שני הכיל רק סעיף אחד: הרב עובדיה.
זה קרה כבר בעבר, אבל לא במסה כמותית כזו ולא באמוציות כאלה. הפעם זה היה כה עז, עד שאיש כבר לא יכול היה להתעלם וכך קיבלנו, בפעם הראשונה מזה שנים, סדר יום תקשורתי שנכנע לסדר יום אזרחי-פריפריאלי ולא להיפך. התקשורת, המנוהלת בידי שבט אחד, קיבלה על עצמה את סדר יומו של שבט אחר. למה? כי היא הבינה שאי אפשר אחרת.
וזה דבר די משמח. עצוב כמה שהוא משמח. אולי הפטירה העצובה הזו היא ציון דרך, שממנו דברים ישתנו בתחום סדר היום של השיח הציבורי, למרות שמוקדם מידי לצהול. הדברים לא באמת ישתנו, עד שהאנשים שעושים את התקשורת ישתנו. בכמות גדולה. עד שמצבת כח האדם בתקשורת תייצג, ולו במעט, את הפסיפס האנושי הישראלי. אבל משהו, בכל זאת, כן קרה, בזכות הרב עובדיה ז"ל. ותנחומיי לעמיתתי יעל דן. שלא תדעי עוד צער.