הודעתו הדרמטית של חיים רמון, על ריצתו במסגרת עצמאית לבחירות כדי להעמיד אלטרנטיבה ראויה לנתניהו, אינה משנה באמת את המפה הפוליטית. היא תגרום כאב ראש למעצבים הגרפיים בעיתונים ובטלוויזיה, שייאלצו להוסיף עמודה נוספת לגרפי הסקרים ואף להעניק לה צבע מיוחד משלה; שהרי חובת וזכות הציבור לדעת כמה מנדטים תקבל מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' בקונסטלציה שבה לבני חוברת ללפיד ומופז פורש למפלגת המרכז של רמון שחובר לנועם שליט. טוב, נו. סתם שטויות.
ההודעה הזו, יחד עם הטבעיות שבה היא מתקבלת, מזכירה במידה רבה זירה אחרת: את זירת יחסי העבודה והתרבות הארגונית הרקובה בגופים ארגוניים בשירות הציבורי, דוגמת רשות השידור למשל, בהם מקובלת נורמת ה"מסמר בלי ראש", הבולמת כל יכולת להתייעל באמת. פלוני כשל מתפקידו? הוא מועבר ממנו. אבל בחסות הסכמי עבודה והגנה על העובד, הוא מועבר לתפקיד אחר באותו ארגון, לעיתים חשוב אף יותר. משהוא כושל גם בו, הוא נבעט למעלה, ואז הצידה, ואז שוב חוזר, עם כניסת המנכ"ל החדש, לתפקידו המקורי, מעביר מתפקידם שלושה עובדים עוינים וממשיך להזיק, וכן הלאה.
רק אופציה אחת לא קיימת באמת: שהוא פשוט יחדל מלעבוד בבניין הזה. הוא ייקח, כמו בסרטים, ארגז קרטון, ימלא אותו בחפציו האישיים, ירפרף נשיקה על לחי המזכירה (אופס! משפט מיותר בהקשר של רמון) וילך לביתו ולדרך חדשה. לא. זה לא יקרה. מים רבים יעברו עליו ועל תפקידיו, אבל הוא יעטוף בכל בוקר את הסנדוויץ' וימשיך להגיע ולהחנות את רכבו באותו חניון ואף באותו מקום בחניון. כאן הוא עובד. נקודה.
הפוליטיקה שלנו, מסתבר, עובדת באותה מתכונת בדיוק. מרגע שנכנס אליה מישהו והשתכשך במימיה, שוב אין הוא מעלה בדעתו את האפשרות לנטוש אותה. ומה שיותר מעניין – הציבור כולו מקבל בטבעיות מפליגה את הקביעה הזו, ואף הוא מפנים את העובדה שאין באמת אופציה כזו שחיים רמון יקום בבוקר ולא יברך בצהריים טובים את אנשי משמר הכנסת.
ההימור לא עלה יפה
חיים רמון הוא לא דוגמה לפוליטיקאי כושל. הוא דווקא פוליטיקאי טוב שבדרך כלל עשה את עבודתו נאמנה, וברוב התקופות אף צבע את הפוליטיקה בגוונים נאים ומעניינים. הוא הגיע לסוף דרכו הפוליטית ביום שבו פרש ממפלגת העבודה וחבר להרפתקה הילדותית של קדימה (עליה השלום), וזאת מבלי להתייחס לפרשה ההיא ממנה יצא זכאי. משם ואילך, המסלול הפוליטי של רמון מתבסס אך ורק על מנוע העוועים הפוליטי, הגורס כי אין חיים רמון מסוגל לעשות שום דבר בתבל שאינו חברות בכנסת או בממשלה.
למה? מי אמר? אני משוכנע כי דוד ליבאי, משה שחל, אופיר פינס, מיכה חריש, אריה דרעי, נחום לנגנטל, דדי צוקר, עזמי בשארה, אהוד אולמרט, ג'ורג' בוש האב והבן, מרגרט תאצ'ר וחוסני מובארק, שוגים רוב ימיהם בגעגועים לתקופה הפוליטית בחייהם, ולפעמים אף תאבים לשוב אל השררה. אז מה. הם פרשו, איש איש בדרכו, ובזה זה נגמר. לא קרה כלום. לא כל הלוויה של פוליטיקאי צריכה לצאת משער פלומבו בכנסת.
חיים רמון לא חייב להיות בפוליטיקה. באשמתו ובקוצר ראותו, אין לו בית פוליטי. הוא היה יכול להישאר בביתו המקורי, במפלגת העבודה הוותיקה והיציבה, אבל הוא העדיף להמר, וההימור לא עלה יפה. הוא, אגב, מהמר ותיק. פעם הוא כבר עשה הימור שכזה, כשעבר להנהיג את ההסתדרות, ואז זה עלה מעט יותר טוב. הפעם לא. עשה סיבוב פוליטי, הסתחרר, הסתבך ועכשיו – שלום ולהתראות. מסיבת פרידה מושקעת, חיים שכאלה, נאום ארוך במיוחד של רובי ריבלין ויאללה ליו.אמ.איי. או סאיטקס. או המכון הישראלי לדמוקרטיה. או "רמון-דרעי-חלוץ יועצים בע"מ". מה שירצה. למה לנו רמון בפוליטיקה עכשיו?
>> לטור הקודם שלי: יצחק שמיר, המנהיג שלא נראה כמו מנהיג
>> נתניהו כבר לא צריך את מופז, אז הוא זורק אותו