היא בת שמונה. קטנה וחמודה. סיימה סיבוב אחד ועוד בטרם נעלה את נעליה דרשה עוד אחד. התווכחתי אבל בסוף הסכמתי. אחרי הסיבוב השני כבר ממש התעקשתי. לא. אמרתי. יש גבול. קודם נשתה קצת, ננוח ואולי אחר כך. התחילה לצעוק. לא נכנעתי מייד. אצלנו חינוך זה חינוך.
אחרי הסיבוב השישי, אמרתי חלושות שתמתין רגע, אני צריך לצלצל לבנק כדי להגדיל את המסגרת. היא הייתה סמוקה, מזיעה ומתנשפת. בין נשימה לנשימה היא הצליחה לרטון חרש ש"זה בכלל לא נקרא יום כיף", אבל אז נרגענו מהטרמפולינה הזו ועברנו לשורת מתקנים אחרים, אודותם יש לי לומר לכם דבר מה.
יום כיף בלונה פארק הוא הדרך הבטוחה ביותר לחסל מאות שקלים ולבכות כל הדרך הביתה. חוק מספר 1 בגידול ילדים מדבר על כך שילד שביקר בשמונה מתוך תשעה מתקנים, יבכה כל הדרך חזרה על המתקן האחד שבו הוא לא ביקר ולא יזכיר במילה אחת את השמונה בהם הוא ביקר. בכל מקרה, היה נחמד מאוד, אנחנו אפילו ממליצים לכל מכרינו העשירים לבקר בלונה פארק עם ילדיהם. תמורת 25 ₪ לילד למתקן, תוכלו לזכות בכמה רגעי שקט בצל שליד הקיוסק ואולי אף לשנות את החיים שינוי מהותי באמצעות התנסות במסע רכבת הרים, מסע שביצעתי אני עצמי ואותותיו ניכרים היטב עד לרגע זה בסדר מיקומם של איבריי הפנימיים. שום דבר לא נותר כשהיה. לדעתי, הטחול שלי מצוי עכשיו מעל לריאה השמאלית. אני מרגיש אותו פועם שם ואני מבוהל.
מישהו ראה את הטחול שלי?
כשאתה בן 41, שמן ועולה על רכבת הרים, החיים שלך עומדים להשתנות. בעוד ילדיך עולזים ומריעים, אתה יושב צפוד, עצום עיניים ומחכה שכל זה ייגמר. מה גורם למבוגר לפחד מהרפתקאות כאלה פי אלף יותר מילדו הקטן? חבר שלי טוען שזה בגלל שאנחנו נוהגים במכונית. כשאתה נהג, אתה יודע שאין סיכוי לקחת סיבוב בצורה כזו ולא להתרסק. אתה יודע אמנם שהמנגנון כאן הוא קצת אחר, אבל עדיין, אינסטינקט הנהג מקדים את הידיעה הזו ואז חוויית המסע ברכבת ההרים הופכת לרצף מחריד ואינטנסיבי של "כמעט תאונות" שכל נהג מכיר היטב מביקוריו בכבישים. זו אכן סיבה הגיונית המקובלת עלי, אבל מה שהחריד אותי היה דבר אחר לחלוטין.
פתאום, תוך כדי מסע עוועים, בקטע מישור קצר שהקדים עוד נפילת מוות שאחריה נסיקת אימים, עברה בתודעתי ההכרה הברורה שאני מפקיד בשניות אלה את חיי וחיי בתי לחסדי מכונות מסוכנות בעליל, שכל מה שאני יודע עליהן זה שהיה כתוב בעיתון שהן מוצבות במקום הזה והזה בירושלים. למי שייך הלונה פארק? איזו חברה אחראית לתפעולו? מה רמת הניסיון של אנשיה? מדובר בלונה פארק מאולתר, נודד. האם יש תקדימים לאסונות, חס וחלילה? הגלגל הענק חורק קלות. זה בסדר? הוא מסתובב מהר מידי? את מי תובעים במקרה שכולנו נהפוך למשותקים? מי כאן המנהל?
מובן מאליו שלא שאלתי אף אחת מהשאלות האלה. סביר להניח שאם הייתי שואל אחת מהן את הבחור בכניסה הוא היה מפנה אותי אל הבחור ביציאה, שהיה קורא לשני הבריונים במכוניות המתנגשות שהיו מתלחשים עם הבחורה בקופה שהייתה קוראת לערס מהקרוואן שהיה מגחך ואומר לי שנו, באמת, זו הרי חברת "א.א.א. טרמפולין נופש ושירותי הסעדה מימון וסחר בע"מ" שבעליה, גדי ומוריס, שוהים כרגע בסופיה. אני, כאמור, לא שאלתי. אף אחד מהמבקרים במקום לא שאל שום שאלה כזו.
מה זה אומר? זה אומר שרוב מכריע של בני האדם האינטליגנטיים לא שואלים שאלות על מה שכתוב בעיתון. הנטייה הטבעית שלנו, זו שמעניקה לנו את הביטחון שחיינו מצויים בשליטה, היא לקבל דברים בטבעיות. צריך מידה רבה של חוצפה וחוסר מודעות כדי לשאול שאלות פשוטות כמו "ומה יהיה עם הכבל יתנתק פתאום, כי לא החליפו אותו כבר שנתיים" או "איזה היגיון יש בעובדה שאיש תחזוקה אחד מפקח על עשרה מתקנים". למה לשאול? יש לונה פארק, העירייה כנראה אישרה אותו, יאללה, תעלו חמודים, אני פה ליד הקיוסק, מעשן.
הרהורים מעניינים, יש לומר, אבל למה להיות קטנוני. הנה, הילדה המתוקה יצאה זה עתה מהסימולטור והיא עושה את דרכה אל המתנגשות, מה גם שברגע זה התקבל האישור המיוחל מהבנק ונוכל בשמחה לחזור לסיבוב שביעי, היא של באנג'י, אני של השתכשכות נעימה בבריכת חרדות. יחי החופש הגדול.