טנגו?, שאלתי.
כן, טנגו, הוא אמר. אתה יודע, זה שצריך בשבילו שניים.
התחברתי. למי שלא יודע, מדובר באפליקציה שגם היא, כמו חברותיה, יודעת להעניק למחזיק בה את הענוגה במתנות אנוש: היכולת לעמוד בקשר עם חבריו. כלומר, היכולת לעמוד בקשר עם חבריו גם באמצעות טנגו. אחרי שהוא בקשר רציף איתם באמצעות הוויבר, הווטסאפ, ה-SMS, הפייסבוק, הטוויטר, גוגל פלוס, אינסטגרם והאימייל (סליחה, עד כאן הגעתי. אני בן 41) – אך פשע הוא שהקשר הרציף לא יישמר גם באופן שבו מציע אותו הטנגו, בואי נשוב אל הטנגו.
משהתחברתי לטנגו, בהליך קל ופשוט, לא הבנתי מה הגליק הגדול. נו, עכשיו אני מחובר. מה זה אומר? אבל אז נשמעו שלושה צפצופים מהסוג שאיני מכיר וחשתי לראות מה הם אומרים. מסתבר שהצפצופים לא היו שייכים לטנגו, אלא דווקא לוויבר שהתקנתי כמה דקות לפני. מה שקרה זה שכמה מהאנשים המתגוררים במושבת הוויבר קיבלו הודעה ממזכירות השבט שאריאלי התחבר זה עתה למושבה, ועל כן היה ממש חשוב להם לכתוב לי את המסרים החשובים הבאים (בסדר עולה): "אהלן חבר, סוף סוף רואים שאתה חי", "יא טמבל" ובנוסף גם "שבועיים אני מחפש אותך. טוב שאני מוצא אותך". שלושת כותבי ההודעות, שניים זכרים והאחת נקבה, הינם אנשים המוכרים לי. את אחד מהם אפילו פגשתי לפני שלוש שנים באחד ממקומות העבודה שלי, אני אוהב אותם ומחבב אותם, אבל בהחלט הייתי יכול להעביר את היום גם מבלי לקבל מהם מסר חי.
עוד אני מהרהר בדבר ומנסה להיזכר כיצד אחד מהם נראה, וכבר מגיעה אוושה מעוצבת במרקם אחר, הפעם זו שיחת וידאו בטנגו, ובו זמנית שני מסרונים והתרעת הודעה בפייסבוק.
מי המציא את הוי השני בווטסאפ?
בדידות, איזו מילה יפה. איזה צליל ענוג. לבד על הגג שבתות וחגים. שאיפת הדורות. חלום הנצח. לו אהיה בודד כערער. לו אהיה גלמוד כז'אן ולז'ן, כמונטה קריסטו בכלאו. כרוני מיילי מעוד שבועיים.
פתאום אתה מגלה, בחסות זקנתך ומעמדך כאיש חשוף, את הסיוט חסר הפשר שבאובר החברתיות שנחת על העולם. זה חם, זה נחמד, זה נעים. אבל למה כל כך הרבה? ולמה בכל כך הרבה ערוצים? ולמה חשוב לד'. איש כל כך נחמד ביום יום, לכתוב לי "שנה טובה אחי. שיתגשמו משאלותיך" גם בסמס, גם במייל, גם בוויבר וגם במסנג'ר, זאת אחרי שהוא צעק לי את זה ממכוניתו החולפת אך היום בבוקר?
וחמור מכל: מי הרשע המרושע שהתיר למחוללי האפליקציה ווטסאפ ליצור את הפיתוח המאשר לשולח קבלת ההודעה על ידי הנמען? האינכם מתביישים? הלא תבינו כמה קשרים חברתיים נפרמים מידי יום בחסות האיוולת הנוראה הזו? הלא תדעו כמה לבבות נשברים בשל הידיעה כי "הוא קיבל את ההודעה, בטוח שהוא קיבל, ראיתי שני וי, אבל הוא לא חוזר אלי מהבוקר, אני מתה, בואי אליי מהר"?
הנה, כך נראים חיינו רגע לפני תשע"ד: מחוברים. כל הזמן מחוברים. סגרת דלת, נפתח חלון. סגרת גם אותו, נכרתה מנהרה. סתמת אותה, הונחה לבנת חבלה. הכל בשם הצורך להיות מחובר. להיות ביחד. לתקשר. לחזור לחברים מהתיכון. לדבר. לא להיות לבד. להגיד שנה טובה. שנה טובה. שנת שגשוג, אושר ופריחה. שנת הגשמה, מיצוי, שיפוי, גינוי, ייבוי וייצויי. שנת התקבלה הודעה חדשה. אמאל'ה. פחד מוות.
תגידו: יאללה יאללה יא נודניק מקטר. מישהו ביקש ממך להיות מחובר? סגור את הפייסבוק, הסר את האפליקציות, החלף מספר טלפון ותסתום את הפה. ואני אומר: השתגעתם? שאני אשאר לבד? בודד כערער? גלמוד כז'אן ולז'ן, כמונטה קריסטו בכלאו. כרוני מיילי מעוד שבועיים? ככה, בשקט, בחושך? אוהב אתכם נודניקים. תמשיכו להרעיף ניג'וסים, תמשיכו לצפצף ולהתריע ולהוציא את הנשמה. וכן. את הכל אני מקבל. וגם אם אני לא עונה, שנה טובה ומחוברת לכולכם.