הסיפור הזה, שהוא כאוב לכל הדעות, הוא הזדמנות מצוינת לדבר על נושא רחב יותר, והוא התגייסות התקשורת למען נושאים שנראים חשובים ביותר, אבל תוך כדי היטפלות לטפל ולא לעיקר, תוך הגזמה וחוסר מידתיות ובעיקר – תוך כיוון החצים למקום לא נכון ולא רלוונטי.
להלן המבוא: מאחר וברוב המקרים משמורת הילדים נותרת בידי האם או בעיקר בידי האם, ישנם מקרים רבים שבהם חשים האבות מקופחים בנושא ראיית הילדים וקיום הקשר עמם. תופעות כאלה מתעצמות במקרים בהם הקשר בין ההורים עוין, שלא לומר שותת דם, ואז עושה הצד החזק (האם, לדברי הקובלים) שימוש ברשויות החוק וגורם עוול לצד החלש (האב).
ובכן, ראשית, צריך לומר, שאיני מקל ראש אפילו לשנייה אחת בכאבו של אב שחש שנעשה לו עוול בעניין כה עדין ורגיש כמו זה. ליבי איתו גם כשהוא אינו צודק, לא כל שכן במקרה שנעשה לו עוול. אני גם בן אדם, גם גבר וגם בעצמי אב לילדים שלא גדלים אצלי (אצלנו, תודה לאם – הכל בסדר) ואני לחלוטין מוכן לקבל כל טענה על מצוקה אישית. זה לא הנושא.
הנושא הוא ההתייחסות הציבורית לסוגיה, וכאן צריך לומר ביושר כמה דברים: דבר ראשון, נא להירגע. על כל אב שנפגע מהמערכת, יש שלושה מנוולים שלא משלמים מזונות בזמן, או בכלל, או משלמים לא מספיק, ועל כל אומלל שרשויות הרווחה מונעים ממנו לראות את ילדיו בגלל עלילה שטפלה עליו האם – יש ארבעה שמתנהגים בבוטות ובצייקנות (בעיקר בנושא הכספי) והופכים את חייה של גרושתם לגיהינום כלכלי. הנתונים האלה אינם מדעיים ולא בדקתי אותם מעולם, אבל תגידו לי אתם בעצמכם, מה יש יותר: אבות שנפגעים מגרושה מרושעת, או אבות מרושעים שממררים את חיי גרושותיהם בעיכוב תשלומי המזונות?
בנוסף, צריך לומר עוד משהו. מה אנחנו בדיוק דורשים מעובדת סוציאלית שלפניה מונחת תלונה על התעללות מצד האב? איך בדיוק היא אמורה לדעת אם התלונה אמיתית או שקרית? מה אנחנו דורשים בדיוק מבית דין או בית משפט שמקבל בקשה לצו מיידי או צו ביניים או צו על תנאי בנושא משמורת? מה הוא יכול לעשות חוץ מלהחמיר על הנתבע? אנחנו באמת מעוניינים שהוא ייקח את הסיכון לשלומם של הילדים, בעתיד הקרוב או הרחוק? באיזו דרך אחרת בדיוק יכולה מערכת גדולה ומסורבלת כזו לעבוד? להצמיד חונך מלווה לכל תא משפחתי שמתפרק? אולי מצלמות אבטחה בבתי האב והאם?
המסקנה, שלי לפחות, היא מאוד פשוטה. די לטענות כלפי המערכת החוקתית והשלטונית. זה ממש מיותר. אפשר לתקן פה ושם כמה עוולות, אבל לעולם יהיו אנשים שימצאו את עצמם מקופחים. במקום זה, צריך למקד מאמץ בטענה והסברה כלפי ההורים עצמם ולומר להם ברורות: דעו לכם, שלשנאה ולקמצנות שלכם יש קורבנות ברורים, הילדים שלכם. דעו לכם שאם תוותרו קצת לא תפסידו; דעו לכם, שפנייה לרשויות היא מוצא אחרון בהחלט, שנזקו גדול. דעי לך, גברתי, שלטפול עליו עלילה תוך שימוש ברשויות זהו פשע נורא כלפי הילדים, אבל, בעיקר, דע לך, חתיכת בהמה, שאיש לא סוחט אותך, ואתה לא עושה טובה בכך שאתה משלם, ואתה לא משלם לה אלא מפרנס את ילדיך, ותגיד תודה על כך שהיא מגדלת אותם; ושעיכוב או מיאון בתשלומי מזונות חמור לא פחות ממניעת ראייה.
ועל הכל, בכל נושא שיש בו שני צדדים, צריך לזכור ולא לשכוח שתמיד תמיד צריך לשמוע צד שני. שמול כל אב בוכה יש גם אם בוכיה, ומול כל אם בוכיה יש לפעמים גם אב בוכה, ומול כל סיפור מזעזע בתקשורת אספר לכם אני סיפור מזעזע מהצד השני בדיוק.