"משה", אמר הראשון. "נעים מאוד. גוט אז מען זעהט (טוב שמתראים)".
"אנרי", השיב השני, עיניו לחות. "נעים מאוד גם לי".
מבוכה קלה נפלה כששניהם הושיטו יד ללחיצה. ארבעת האנשים שמסביב נטו דרוכים קדימה בהתרגשות, ואז, רגע לפני החיבוק, עשו שני הקשישים מה שרק בני עם אחד בכל העולם מסוגלים לעשות: הם השוו את המספרים המקועקעים על זרועותיהם, וחישבו את הפער ביניהם. הילדים החלו לבכות. הזקנים התחבקו. "בואו", אמרה אורנה, "בואו ניכנס אל בית הקפה". אבל השניים כבר לא היו צריכים כלום. הם דיברו ודיברו ודיברו.
חוויה דומה ל"החיים יפים" של בניני
ביום הזה מקובל לספר סיפורים על מלחמת יום הכיפורים שהשבוע ימלאו ארבעים שנה לפריצתה. אני בחרתי לספר סיפור קצת אחר, שגם הוא מוביל, בסופו של דבר לאותו עניין עצמו. סיפור של טראומה יהודית, סיפור של תקומה. לאושרי, אני אפילו קשור אליו במעט.
פעם בחודש יש לי הכבוד לקיים בתל אביב מופע חביב בשם "סוגרים שבוע". זהו בוקר ראיונות המופק על ידי ביתי המקצועי, תיאטרון היידישפיל. במהלך השנה החולפת הוא התקיים ב"צוותא", כרגע הוא בחופשה ובעוד כחודשיים הוא ישוב להתקיים ב"בית ציוני אמריקה" (הנה עשיתי גם יחסי ציבור). אירוע נחמד. ראיונות, תרבות, מוסיקה, אוירה, אפילו וודקה וקוגל יש.
מישל קישקה הוא מרואיין מהסוג שהופך את חיי המראיין לקלים מאוד. אתה לוחץ על כפתור, וזה נוסע. הוא היה נפלא. שפע תיאורים וסיפורים, חשף טפח וטפחיים, תיקשר עם הקהל, הכביר בדוגמאות והצליח להכניס אותי ואת הקהל כולו לא רק לתוך הסיפורים אלא בעיקר לתוך החווייה.
בשורה השנייה של צוותא, בכיסא השמאלי, ישב כהרגלו משה קסלר. משה הוא איש נעים וחכם, שלא הפסיד לגאוותי כמעט שום מופע בסדרה שלי. גם כי הוא אינטליגנטי ועל כן הוא נהנה מכל רגע, אבל בעיקר בגלל סיבה אחרת: משה הוא אביה של אורנה. ומי זו אורנה? הו. אורנה דון היא המפיקה המקצועית והמסורה של המופע שלנו, על פיה יישק כל דבר. רוב הזמן היא עסוקה בלגעור ולנזוף בי, ובשאר הזמן היא מנהלת את המופע הזה שהוא די מורכב בהצלחה רבה. כל כך טוטאלי הוא החיבור שלה איתו, עד שאך טבעי שאביה, חובב תרבות מושבע, יבוא לכל מופע כזה.
בעוד קישקה מדבר ומספר ונוגע בפרטים, שמתי לב שמשה זע באי נוחות בכסאו. הוא אפילו רשם משהו. כשהסתיים המופע, ניגשו רבים אל מישל קישקה מאחורי הקלעים והודו לו בהתרגשות. קסלר המתין בצד בנימוס, וכשנותרנו לבדנו הוא פנה לקישקה, הציג את עצמו והחל לחקור אותו על פרטים הקשורים באביו. קישקה השיב ומן הדברים עלה סיפור שאתם כנראה כבר ניחשתם אותו ולנו הוא גרם להצטמרר: דרך הסיפור גילה משה שהוא זוכר היטב את אנרי קישקה מן המחנה, כולל מספר מדוייק של צריף ודרגש. כבר למעלה משישים שנה שלא ראה אותו והוא, כמובן, כלל לא ידע שהוא בחיים.
גורלו הפתלתל של העם המוזר הזה
משה קסלר נלקח מברגסס עיר הולדתו בהונגריה לאושוויץ ומשם למחנה בוכנוולד, שם שהה עד לשחרורו המפורסם של המחנה בידי האמריקנים/האנגלים (תלוי את מי שואלים). אנרי, המבוגר יותר, נלקח מבריסל, בגר את אושוויץ והגיע אף הוא לבוכנוולד. שניהם שרדו את התופת הזו, אנרי שב לבריסל, נשא אישה והקים משפחה. בנו, מישל שלנו, עלה ארצה והוא מתגורר בירושלים, אב לשלושה וסב לשניים. משה קסלר עלה ארצה, בנה את ביתו ברמת גן, הוא נשוי לאווה, ניצולה בעצמה, אב לשתיים וסב לארבעה.
משה חקר וחקר. פרט הצטרף לפרט. נתון לנתון, עד שלא נותר ספק. מדובר אכן בשכנו למחנה. אחר כך באה, בתיווך הילדים, שיחת טלפון דומעת. ואחר כך התהדק הקשר בין הילדים והסיפור הזה היה יכול להסתיים כאן, אבל אורנה לא ויתרה. מפיקה, כמו מפיקה, פשוט מפיקה. אז היא הפיקה עם מישל מפגש פיסגה שתוכנן לפרטיו, וכך, בערב אחד בשבוע החולף, נחת אנרי בישראל. למחרת הוא הלך, יחד עם בני משפחתו, לצפות בגרסת היידיש החדשה של "מדריך למטייל בוורשה" בתל אביב, ובתום ההצגה, כשיצאו מן האולם, צעדו לקראתם משה, אשתו ובתו המרוגשים. אנרי אמר: אנרי, משה אמר: משה, ואז באו המספרים. על הידיים.
ואנחנו כולנו, שלא ידענו זוועה ולא ידענו רדיפה וחלקנו הצעיר אפילו את מלחמת יום הכיפורים לא ידע, עמדנו ובכינו ונקרענו מצער וצהלנו משמחה, ובעיקר תהינו על גורלו הפתלתל והמטלטל של העם המוזר הזה, ששניים מקשישי בניו עומדים בפואיה של אולם תיאטרון בתל אביב הפורחת ובטבעיות מקפיאה משווים מספרים החקוקים על זרועותיהם.