הם הרי לא היו אמורים להצביע לשלושת ראשי הערים האלה, לכאורה. מדובר בפוליטיקאים שלא רק העיתון אמר שהם מושחתים, ולא רק המשטרה אמרה שהם מושחתים, אלא אפילו הפרקליטות קבעה כך; היא הרי הגישה נגדם כתב אישום. אפילו בית המשפט עצמו קיבל את כתב האישום הזה כראיה מנהלית והדיח אותם מתפקידם. ובכל זאת, כל האנשים האלה הצביעו עבורם, כי הם רצו לומר משהו.
מה הם רצו לומר?
הם אולי רצו לומר שהם דווקא אוהבים שחיתות. עניין של טעם אישי. כולם שונאים שחיתות, נגעלים משחיתות אבל הם – דווקא אוהבים שחיתות. לא סביר.
הם אולי רצו לומר שלא אכפת להם אם ראש העיר מושחת. אם הוא מתפקד היטב ומנהל את העיר היטב – שימשיך להיות ראש עיר. אז מה אם הוא קצת מושחת. גם זה לא ממש סביר. אף אחד לא רוצה שמנהיג שיכול להשפיע על גורלו יהיה מושחת.
אז אולי הם רצו לומר שלדעתם ראש העיר אינו מושחת? – לא יכול להיות. מאיפה הם יודעים דבר כזה? הם חוקרים? הם בודקים? הם שופטים? לא סביר.
מה שעשרות האלפים הללו אמרו השבוע, זה שהם מאמינים לראש העיר שלהם, זה שכולם אומרים שהוא מושחת, יותר משהם מאמינים למשטרה ולפרקליטות. זה מה שהם אמרו. והם גם אמרו שנמאס להם מהמצוד המיותר נגד ראשי רשויות שמתקיים על ידי המשטרה והפרקליטות ומגובה על ידי התקשורת. הם אמרו, בפשטות, כל עוד ראש עירנו לא הורשע, מבחינתנו הוא צח כשלג. זה מה שהם אמרו.
והם צדקו בגדול. והאמירה שלהם בבחירות אמורה להדהד ולסגור את פסטיבל המצוד נגד ראשי ערים ונגד פוליטיקאים בכלל. היא אמורה לקבוע במסמרות את גבולותיה של חזקת החפות. בבסיסה היא היתה שמורה לנאשמים עד לשלב ההרשעה. אחר כך היא כורסמה וצומצמה לעד שלב כתב האישום. אחר כך עד להמלצת המשטרה, אחר כך עד לחקירה, אחר כך היא הגיע כבר לשלב הידיעה הראשונה במהדורה או בתכנית התחקירים או במדור הפלילים על מכתב שהחל עו"ד גלעד שרגא להקליד. מזה זמן רב שאין בכלל חזקת חפות. האנשים האלה, שהצביעו השבוע כשם שהצביעו, הזמינו מחדש את חזקת החפות.
מהי חזקת החפות?
עכשיו תקשיבו טוב: בבסיסה, חזקת החפות היא קביעה ערכית-מוסרית, שבאה להגן על זכות הפרט ועל שלום הציבור. דווקא משום שאנחנו סומכים על מערכות האכיפה שיעשו מלאכתם נאמנה, אנו קובעים כי עד שהללו לא יקבעו שאדם אשם, הריהו זכאי. יש שופטים בירושלים. לדעתם וקביעתם יש משקל ברזל. משקבעו – כולנו מקבלים את דעתם. דקה לפני כן – ממש לא. אבל למעשה, חזקת החפות היא גם עניין פרקטי: אנחנו לא אמורים להאמין למשטרה ולפרקליטו. אנחנו כן אמורים להאמין לבית המשפט.
עניין של אמונה
בוא נעשה את זה יותר פשוט: אני לא מאמין למשטרה ולפרקליטות. אני כן מאמין לבית המשפט. אני לא מאמין למילה אחת של גורמים שמונעים ממוטיבציה להרשיע. אני לא מאמין כלל ולא סומך כלל על גורמים שצוברים ניקוד לפי הרשעה. שרוצים להוכיח שהם עובדים ולא מתבטלים. שמדברים עם עיתונאים. שרודפים אחר פרסום אישי. לא מאמין, לא סומך, לא מקבל. הם בעיני פקידים טובים שמשתדלים לעשות את עבודתם נאמנה. אבל שיקול דעת? קביעה? שום דבר. אפילו לא למילה.
לבית המשפט, כל בית משפט, אני מאמין באמונה שלמה. אני יכול להטיל ספק בשיקול דעתם של שופטים, אני יכול פה ושם לזהות עיוותים בהכרעה. אז מה. בבסיס, אני מקבל את הכרעת דינם של שופטים גם מפני שאין לי ברירה אחרת וגם מפני שאיני מזהה אצלם שום גורם לחוסר אובייקטיביות. אצל המשטרה והפרקליטות – כן. הרבה. גם מפני שעבודתם היא חיפוש ההרשעה ולא הזיכוי, וגם מפני שבמציאות הישראלית אני מכיר אותם ומכיר טוב את כלשונותיהם.
ואת כל זה יודעים טוב גם כל אלה שהצביעו השבוע לחיאני, גפסו ורוכברגר. הם צעקו את זה בקול. בחירות 2013 הם הזדמנות מצוינת לבית המשפט העליון לעשות צדק עם השלושה האלה והניח להם להמשיך בתפקידם עד להרשעה – אם תבוא, אבל הן גם ההזדמנות של כולנו להחליט על הטמעה מוחלטת של חזקת החפות שאומרת: כל אדם, גם ראש עיר, גם פוליטיקאי, גם כזה שתמונותיו מעטרות את העיתונים מתחת למספרים בני 6 ספרות ובדולרים, גם כזה שהמשטרה מדליפה שהוא רב גבים, גם כזה שהפרקליטות ממליצה להעמיד לדין – הוא זכאי גמור עד שלא הורשע בפועל על ידי בית משפט. וברכות לשמעון גפסו, איציק רוכברגר ושלומי לחיאני. שלושה אנשים טובים, הגונים ויקרים.