נו, מה תגידו על מודעה כזאת? מגניב, אה? ליברמן, פוטין. מרצ הצעירה והלוחמנית במיטבה. אם יש משהו שלא חסר במרצ, זה קופירייטרים. הרי רוב רובו של הענף שייך למחנה מרצ. הבעיה היחידה היא, שהמודעה הזו היא לגיטימית בערך כמו לפרסם: "נמאס מהפרענקים, די לש"ס", או: "איכס ערבושים, נשרוף את חד"ש".
המשוואה ליברמן-פוטין מפתיעה ופוגעת, אבל גזענית מאין כמותה. היא מחברת את סגנונו הבוטה של ליברמן עם מוצאו המולדבי ובעיקר עם המבטא שלו (נקודות חולשה מובהקות) ויוצרת בום. זה מלוכלך וזה לא לגיטימי. רק דמיינו מודעה מנגד שמאזכרת מגדר, מוצא עדתי, נטייה מינית או מומי גוף של חברי מרצ. זה היה נגמר בצו מניעה של בית משפט תוך שעות.
אבל לשמאלנים מותר, אמרה לי עירית לינור השבוע בתכניתנו "המילה האחרונה". הם הרי לא מפחדים שמא זה ייגמר ברצח. הרי השמאל לא רוצח. רק הימין רוצח. עובדה. עזוב, אמר לי חבר אחר, שגם מצביע מרצ. שאתה תעשה עניין כזה? זה מצחיק, מה אתה רוצה.
כל עוד זה מכוון כלפי אחרים.
אשר להומור עצמי - האינדיקציה הטובה ביותר לחוזקה של קבוצה, לבריאותה, לרצינותה, לביטחונה העצמי - נאדה. שום דבר. שיעור ההומור העצמי בשמאל הקיצוני שווה לשיעורו בקרב פמיניסטיות או חרדים קיצוניים. שום דבר. רק פוגענות, עצבנות, סתגרנות ובכיינות.
לא מתנצל
את חציו הראשון של השבוע הזה, ביליתי בהדיפת ביקורת, בהתמודדות עם מכתבים, בהתנצלויות ובמשלוח הבהרות אודות בדיחה שאמרתי באותה תכנית רדיו שהוזכרה לעיל. בתגובה לציטוט שהביאה שותפתי מתוך משחק ששיחקנו עם המאזינים בפייסבוק שאמר: "כיף בישראל. באירופה יש מלא אנטישמים", אמרתי אני: "אבל בישראל יש שמאלנים" – ושנינו צחקנו צחוק גדול והלכנו הלאה.
אני מתייסר מעצם הצורך להסביר, אבל בכל זאת אציין שמדובר בהערה סאטירית, שהיא בעיקר פארודיה לעגנית על ההאשמות המוטחות כלפי שמאלנים קיצונים ועל הגוזמה הנקוטה בהן בדרך כלל, פלוס עקיצה ישירה קטנה לשמאלנים הפוסט ציוניים ובקיצור: בדיחה קטנה ולא חשובה.
קם יריד בקהילת הבוקים. פתאום נארז ההומור ביריעת בועות, הוגלה ואופסן במדף אחורי. הסתה! תתבייש לך! אין לכם מושג אילו מכתבים קיבלתי. כמה מררה נשפכה אל עמודי הרשתות החברתיות. באמת שבא לי להקיא.
להבדיל ממקרים רבים אחרים, בהם אני מתנצל בשמחה על מה שראוי להתנצל עליו, במקרה הזה אני לא מתנצל. זו הייתה בדיחה פשוטה ושיקפצו כל הרעים. דרכה ודרך התגובות שבאו בעקבותיה, גיליתי שוב, בפעם המי יודע כמה, שבריונות לא באה רק עם דם בעיניים ובקבוק שבור ביד ושצריך לדעת עם מי לא להתעסק.
>> הטור הקודם שלי: למה העיתונאים בישראל פונים לפוליטיקה?