הבעיה היא שקר ומחליק. קשה לצאת החוצה, קשה עוד יותר להתנייד ולהתנייע. תאמרו: מה הבעיה? יום שלג, שב בבית ותהנה מן הדממה הלבנה. אז זהו. שאני בבעיה, מפני שעוד אתמול בערב התחייבתי להוריי היקרים שעם בוקר אסור לחנות אחת וארכוש להם תנור חימום במקום המזגן הארור שלהם שהחליט להתקלקל בדיוק אתמול. אבל קר ומושלג, והנסיעה לגבעת שאול היא כמעט בלתי אפשרית. מה עושים? ובכן, בדקות האחרונות הבעיה הזו נפתרה בקלות. אנחנו צלצלנו לסניף קרוב ומוכר של רשת חנויות חשמל, ותמורת תוספת זעומה של 70 שקל בלבד ששולמו בכרטיס האשראי, שליח מטעמה עושה את דרכו ברגעים אלה לבית הוריי כשבתא המטען שלו רדיאטור לתפארת. בעוד שעה כבר יהיה בית ההורים חם ונעים וכל חוליותיו של התנור יהיו מכוסות בגרביים. אני מכיר את אמא שלי.
איזה כיף שיש לנו 70 שקל כשצריך. כסף קונה דברים. כסף קונה חום, כסף קונה זמן, כסף קונה שלווה. אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים שאין להם את 70 השקלים האלה ועל כן הם נותרים בקור ירושלמי. כי שלג, ואי אפשר לצאת וקר בבית. ליבי נחמץ עליהם. באמת.
על המסך מאחוריי משודרים ספיחי תכנית הבוקר ובמצב השתקה אני יכול לראות את סוף הראיון של שרת הבריאות יעל גרמן לאורלי וגיא. בפנים חגיגיות היא מספרת על מהפיכת הפונדקאות שהובילה: מעתה, במקום שההליך יתבצע בחו"ל תמורת 125 אלף שקל, הוא יוכל להתקיים בארץ תמורת 250 אלף שקל.
איזו שמחה! אני מעיף מבט נוסף בשלג שהולך ונערם ופתאום מבין עוד משהו: כסף קונה גם ילד.
ניצול פשוט, השכרת איבר
אני לא מתייחס כרגע לשאלת הזוגות החד מיניים שדעתי היא שיש להשוות את כל זכויותיהם. הדיון הוא אודות הענף עצמו, ענף השכרת הרחם, המכונה בשם המתעתע והמטשטש פונדקאות והזוכה בימים אלה לחיבוק חם ואוהב כל כך מכל עבר. אני יודע שהדעה אינה פופולרית ובכל זאת אציג אותה כפי שהיא.
פונדקאות בתשלום היא דבר פסול מוסרית מאין כמותו. פונדקאות היא מפגש בין מישהי שיש לה רחם ואין לה כסף לבין מישהי שיש לה כסף ואין לה רחם. נפגשים – ומחליפים. לזו יהיה ילד ולזו יהיה כסף. ניצול פשוט, השכרת איבר, הנצחת הקביעה הרעה והחוטאת שכסף קונה הכל. גם ילד.
מעברו השני של כל ילד שנולד בהליך פונדקאות עומדת אישה שעברה תהליך ארוך של הזרעה, הריון ולידה עבור אשה אחרת מתוך הצורך הכפוי לקיים את עצמה ואולי גם את ילדיה. היא תופיע בתכניות רדיו וטלויזיה ותספר על החווייה ועל תחושת הנתינה ועל הזכות להעניק חיים ואושר לאישה אחרת, אבל היא יודעת והמראיינת יודעת וכולנו יודעים שהיא עשתה את זה תמורת הכסף. מעניין אם היא הייתה עושה את זה גם בחינם, או תמורת סכום שיכסה את הפסד עבודתה או ביטול זמנה. לא. זה לא קורה. צאו ובדקו, ותמצאו שאין בכלל, או כמעט בכלל, מקרים של פונדקאות על בסיס אלטרואיסטי. לא בארץ ולא בעולם. אין אמהות שנושאות הריון עבור בנותיהן, אין אחיות עבור אחיותיהן ואין חברות עבור חברותיהן. אין. זהו ענף שבסיסו כלכלי בלבד, וכצפוי, הוא בנוי על נשים משכבות חלשות הזקוקות לכסף. על כן הוא כואב ומביש ומעורר בי כעס עצום.
על מי אני כועס? איני כועס על הזוגות הפונים להליך פונדקאות. הכמיהה לילדים היא אדירה ואין אפשרות לעמוד בפני פיתוי הפונדקאות. אני בטוח שגם אני עצמי לא הייתי עומד בפניו. איני כועס על הנשים הפונדקאיות המשכירות את רחמן. מי אני שאורה להן מה לעשות? כבודן במקומן מונח. איני דן ואיני שופט. על שניים אני כועס. על הממסד המטופש והפופוליסטי, שמזהה לאן הרוח נושבת ונוהה מייד אחריה מבלי יכולת להביע עמדה ערכית ומוסרית בלתי פופולרית ובעיקר – על המתווכים הצדקניים והטהרנים. העמותות והארגונים שדואגים לחבר בין בעלי הרחם לבין בעלי הכסף. שעוטים על עצמם ארשת של אמא תרזה קדושה וטהורה, מחבקים ותומכים ומתראיינים ומגלגלים עיניים ושולחים פרחים ושוקולדים, ובעצם עסוקים בתיווך עסקאות, גם אם לא למטרות רווח.
ואתם, חברי וחברותיי אנשי התקשורת העוסקים בנושא, אולי תתביישו קצת. תתביישו בשיתוף הפעולה. איכה הפכתם כולכם למיישרי קו? לאן נעלמו "השאלות הקשות"? איך זה שאתם שוב ושוב שומעים את הסיפורים על אלטרואיזם והתנדבות, מאמינים להם ומזייפים רגשנות? איך זה שלא נשמעה אפילו פעם אחת השאלה: האם היית נושאת הריון של אחרת גם אם לא היית זקוקה לכסף?