הנה סיפור שסיפרתי כבר אלף פעמים: פעם אחת, בימיי ב"בקהילה", יצא ה"מבקר" הקבוע לחופשה קצרה ובמקומו הגיע "מבקר" אחר, מחמיר הרבה יותר. הוא היה באמת דבר מאיים מאוד שעל פניו ניכר כי אם רק יאשרו לו, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה למחוק בטיפקס את כל הטקסטים כולם ושהעיתון כלל לא יופיע. גם כן המצאה. "עיתונות". מי בכלל צריך את זה. כיון שהאופציה הזו לא הייתה קיימת בדיוק, הוא העניק לה גרסה מרוככת והחל לעשות לנו את המוות. הוא החליט, למשל, שלא יהיו בעיתון דיווחים בגנות אנשים. בכלל. הוא החליט שלא יהיו בעיתון אזכורים של פסוקים או חלקי פסוקים מהתנ"ך כי זה יוצר בעיה הלכתית. הגזירה המעיקה ביותר שלו הייתה זו: הוא החליט כי בעיתון לא יופיע – שימו לב – שם פרטי של אישה. עניין של מקדם גירוי.
הח"כ החרוצה גדליה איציק
אנחנו התקוממנו. ידענו שאנו משחקים בזירה קצת מסוכנת, שבה שוררים כללים מחמירים ולעתים בלתי מובנים, אבל עד כדי כך? החלטנו כולנו כאיש אחד שלא מקבלים את הגזירה. כל אחד נקט בדרך אחרת. אחד הודיע על פרישה, שני יצא לחופשה, שלישי כתב בהפגנתיות קטע ארוך שמורכב כולו משמות של נשים ("שרה שרה שיר"). אני, לעומתם, החלטתי להיות יותר מקורי ולאתגר את הנודניק בתרגיל.
באותו שבוע כתבתי קטע שנושאו היה חברת הכנסת דאז דליה איציק, בעקבות אמירה שהיא אמרה. שעה שנתרגשה עלינו הגזירה, הקטע כבר היה כתוב והמילים "דליה איציק" הופיעו בו קרוב לעשרים פעם. מה עושים? נכון ש"איציק" זה שם גברי מובהק, שמקדם הגירוי בו נמוך מאוד, אבל "דליה", מה יהא עליה? ובכן, זה מה שעשיתי: נכנסתי לקובץ, פניתי ל"עריכה" ו"החלפה", והוספתי לכל דליה את האות "ג". אמור מעתה: ח"כ גדליה איציק. נכון שחלק מהמשפטים יצאו קצת מוזרים ("ח"כ גדליה איציק אמרה השבוע") ונכון שהכל נראה מעט מעוות, אבל עדיין זה היה טור לתפארת. מסרתי את הטור ל"מבקר" והמתנתי במתח לשיחת הטלפון שבה הוא ינזוף בי על התרגיל ואני אבהיר לו במילים מפורשות את דעתי עליו ועל שכמותו ואף אקנח בקללה הפורנוגרפית הנודעת: "רבקה, רחל, מיכל, דנה, אסתר, דורית, שושנה!" דבר שיגרום לו, כמובן, לשמוט את השפופרת באימה ולרוץ לטבול במקווה טהרה.
שיחת הטלפון לא באה. הטקסט אושר. 15 אלף עיתונים הודפסו כשבתוכם טקסט לתפארת שנושאו הוא הח"כ החרוץ מר גדליה איציק.
ממש משעשע, נכון? אבל בשבוע האחרון אני מתגעגע, פשוט מתגעגע, ל"בקהילה" ול"משפחה" ל"המודיע", "המבשר" ו"יתד נאמן". אני מתגעגע לעיתונים שבהם אין תרשימי זרימה של אבות המסדרים בחורות לבניהם ולהיפך. לעיתונים שלא מקדישים יום יום עמודים שלמים לעוד ועוד פרטים שכל כולם פורנוגרפיה פשוטה, שיח מיני גס ומגעיל, תיאורי משגלים ותילי תילים של פרטים על מחוזות עבירה, לכלוך והתבהמות. ולא, אני לא מדבר עכשיו על אייל גולן והרגליו לכאורה, אני מדבר על העיתונות והרגליה המוכחים בלי לכאורה. על הבחירה המודעת שלה לפרסם בהרחבה סיפורי מין, על הנאתה הבלתי מוסתרת מההבטה הפורנוגרפית הזו, על ניצולה את ההזדמנות המקוללת הזו כדי לכתוב מילים גסות בעיתון. כמו ילדים קטנים.
בימים כאלה אני בז לה לתקשורת מכורתי בוז עמוק ורוצה רק לנוס ממנה מנוסת בהלה. וכן. אני מתגעגע לעיתון החרדי שבו אין אף מילה על אייל גולן (ואף מילה על הרב מצגר). כן. אני מתגעגע להודעות לעיתונות המועתקות על בניית הבניין החדש לישיבת נדבורנא, לדיווחים בשפה סתומה על המחלוקת ב"דגל התורה", לניתוחים הפוליטיים של אריה זיסמן ויעקב ריבלין (שהם ממש לא פחות טובים משל ורטר וברנע), למדורים הצנועים והנעימים על כשרות ועל חינוך ועל חסידות והגות.
בימים אלה אני מתגעגע לכל מה שהוא לא דיווחים על אבא של אייל גולן. איכס עליכם. גועל נפש.