עובדי מעריב, לעומת זאת, מנהלים מאבק שהוא כלל לא המאבק שלהם. הוא בכלל מאבק לאומי. מדובר בו על הסכנה לדמוקרטיה, על האסון שבסגירת כלי תקשורת ובעיקר על, שימו לב, הסכנה הנוראה, המצמררת בכך שמעריב "יפסיק להופיע אחרי 64 שנים" וואו. אני רץ לשתות משהו.
להבדיל מן התקופה שעד לפני חודש, הפעם נמען הביקורת הוא לא המשקיע הנס כדי להציל את כספו ובדרך מסכן (או עלול לסכן) את זכויותיהם של העובדים, אלא דווקא בעל הבית החדש. עובדי מעריב ובעיקר עיתונאי מעריב, מדברים על רוכש מעריב שלמה בן צבי במונחים של אכזר קר רוח שאינו שם למול עיניו את הדברים האמיתיים, אלא פועל ממניעים אחרים. מהם הדברים האמיתיים? מהם המניעים האחרים? להלן ההסבר.
העניין הוא, שגם אם מישהו צודק וראוי להתחשב בו, אי אפשר לדבר שטויות ולהתנהג כמו תגרניות מרות נפש בשוק. מה בעצם קרה למעריב? מעריב הוא עיתון כושל כלכלית כבר למעלה מעשרים שנה. משקיעים ובעלים במרקמים ומבטאים שונים נכנסו ויצאו בו מידי כמה שנים, והוא המשיך להיות עסק דפוק שרק מפסיד והולך מכישלון לכישלון.
מעורר רחמים
איך אני יודע? ראשית כי אני קורא עיתונים, ושנית ועיקרית כי אני כותב עיתונים. 11 שנה עבדתי במעריב. הוא היה לי בית. אהבתי בו כל אבן. כמות הסיגריות שעישנתי במרפסת קומה 2 במהלך השנים יכולה לפרנס ארבע מחלקות אונקולוגיות. הוא תמיד היה אהוב ומעניין, רמתו עלתה וירדה, מבחינה מערכתית הוא היה טוב יותר וטוב פחות, אבל דבר אחד היה שם תמיד, יציב ובלתי משתנה: הוא היה עסק כושל. מפסיד, מתקצץ, עומד למכירה.
אבל מה? הוא היה עיתון. ובחסות הקביעה הטפשית (שאפילו בישראל עצמה הופרכה פעמיים) ש"עיתון לא סוגרים", הוא המשיך להתגלגל ולהיטפש, משקיע נכנס, משקיע יוצא. מוסף נפתח, מוסף נסגר. פשוט פאתטי. מעורר רחמים.
ורק על שני דברים לא חשבו במעריב כל השנים. קודם כל, שעסק כושל דינו להיסגר ורצוי שייסגר וגם שאולי, אם העיתון במתכונתו כושל, אולי כדאי לשנות את המתכונת. זאת אומרת, ברור שהאחריות העיקרית היא על תנאי השוק ועל מערכות שיווק לא מספיק יעילות, אבל גם למערכת יש תפקיד מכריע. ואם הוכח שבמשך 20 שנה בהן מעריב השתכשך בבריכת העיתונים הגדולים והתחרה בידיעות ובהארץ – הוא הפסיד בעקביות, אולי כדאי היה לחשוב על שינוי כיוון? על השתכשכות בבריכה אחרת? אולי כדאי היה לחשוב על קהלי יעד חדשים, על אווירה אחרת, על רמה שונה, על סגנון אחר?
לשלוף את העיתון מהעכוז התל אביבי
על כך לא חשבו. על כן הלך העיתון והתדרדר עד לסף סגירה, עד שהגיע שלמה בן צבי. איני יודע מה רוצה בן צבי לעשות במעריב. אני אישית הייתי סוגר אותו מייד, מוכר את הנדל"ן, משתדל לצאת ברווח קטן ומשקיע במקור ראשון, אבל אני לא ממש יועץ פיננסי מוצלח. על כן נראה לי, שבן צבי רוצה רק דבר אחד: לא להיות עוד גוסינסקי/נמרודי/דנקנר. הוא רוצה להפסיק את הכישלון, ולנסות לייצר הצלחה.
על כן הוא יפטר עובדים, הרבה עובדים. ועל כן הוא יעשה את העיתון רזה מאוד. ועל כן הוא ישנה את אופיו, ישלוף אותו מן העכוז פושט הרגל של הסצנה התל אביבית, יהפוך אותו לעיתון ימני לאומי ויפתח לו שווקים חדשים. כל זה יהיה כרוך, כאמור, בפיטורי עובדים, מהמערכת ומהמנהלה, וזה מה שצריך להיות. הדרך האחרת היא סגירה מיידית של מעריב. בן צבי לא כאן כדי לפרנס משפחות. הוא לא ביטוח לאומי.
על כן, חבריי במעריב, בואו נאמר את האמת: רוב הדיבורים המושמעים בהקשר הזה הם דברי הבל. אין שום קדושה לעיתון. אפשר לסגור אותו מיידית. אין שום סכנה לדמוקרטיה בכך שמעריב ייסגר. הוא חולה וכושל ודינו או להיסגר או להתייעל.
על זכויותיכם הצודקות בתחום ההפרשות ופיצויי הפרישה - תילחמו. (אגב, כמי שפוטר פעמיים על ידי שלמה בן צבי עצמו, אני יכול להרגיעכם ששקל לא יחסר בחשבונכם). אבל כל שאר הדיבורים הם רעות רוח. שלמה בן צבי קנה את מעריב והוא יעשה עימו מה שיראה לנכון. בואו נקווה שהוא יראה נכון.