בקיץ לפני שנתיים ליוויתי את בני משפחתי לטיסה לאנדורה. בשדה התעופה פגשתי ידיד טוב שלי שהתגלה כטייס שעתיד להטיס אותם. סיפרתי לו שלבתי ולבת דודתה יש היום יום הולדת וזה הספיק. הוא כבר דאג לכל השאר. מאז לא מפסיקות הבנות לדבר על הטייס הגבוה, בעל הרעמה הלבנה והעיניים החכמות שהזמין אותן לבלות את הטיסה בקוקפיט וחגג להן את יום ההולדת היפה בחייהן בשחקים.
זה היה ראובן פדהצור ז"ל. השבוע, כשנודע דבר מותו האכזרי והמיותר, נקרע לבי פעמיים. גם על פדהצור הנבון והמקורי שהכרתי היטב מהתקשורת וגם על הטייס מיום ההולדת ההוא. וי להאי שופרא דבלי בארעא. הוא היה אדם מרשים מאוד. בפנימיותו כמו בחיצוניותו.
אני יודע. הדבר הכי קל זה להשיא עצות בנושא תאונות דרכים. כל מיני רעיונות ושיטות מקוריות ומשפטים שמתחילים ב"צריך". צריך כך וצריך אחרת. רוב הדיבורים האלה הם דיבורי הבל מפני שתאונה היא דבר מורכב מאוד. בדרך כלל רוב מרכיביה רחוקים מעין הציבור והם נחלת החוקרים בלבד, כך שבדרך כלל דיבורי ההמון אחרי תאונה אינם שווים כלום. בכל זאת, אני חייב לומר משהו על הסוג המטורף הזה של תאונות.
ישאל כל נהג את עצמו: בהנחה שהנפגע ניצב מאחורי פס השול, אפילו 20 סנטימטר אחריו, איך לעזאזל זה קורה? זה היה קורה גם לך? מה צריך לקרות כדי שנהג יפגע במשהו גדול, אפילו חשוך שעומד בצד הדרך?
עזבו עכשיו חקירות ודרישות. בטח ימצאו את הגורמים המדוייקים. אני לא מדבר על המדד הקלאסי, מדד האשמה. הנדון הוא מדד אחר, אכזרי הרבה יותר. מדד המניעה. באיזו קלות ניתן היה למנוע תאונות מהסוג הזה, באמצעות הבסיסית שבדרישות: תשומת לב. לא יודע למה. אבל התאונות מהסוג הזה משגעות אותי לגמרי.
בפעם הבאה שאתם נוסעים בלילה בכביש מהיר, תחשבו על הזוועה הזו עד שתבינו שלכם זה לא יכול לקרות. בשום אופן. ותחשבו גם על פדהצור. מגיע לו לפחות את זה שבעקבות מותו המיותר יינצלו כמה אנשים אחרים.