השבוע נפגשנו שוב, בפתחו של בית משרדים. אני עמדתי בכניסה, משלים עישון סיגריה טרם אכנס, מוחה זיעה ממצחי, בידי בקבוק קטן של דיאט ספרייט שתמיד הולך איתי (לצערי, זה בזבזני וממכר). הוא יצא את הבניין, ראה אותי, סקר אותי ואז ניגש בחיוך וקשר איתי שיחה.
הוא בעצם לא קשר איתי שיחה. הוא בא להגיד לי משהו. הוא רכן לעברי, הביט ימינה ושמאלה ואמר: "אתה יודע? זה הכי גרוע". כך הוא אמר.
מיד הצדקתי אותו. לעמוד מיוזע ולעשן סיגריה בחום התל-אביבי המצחין, זה באמת הכי גרוע. זה מחניק וזה חסר טעם וזה בעיקר מנציח את השעבוד וההתמכרות לדבר המזיק הזה. כל כך הצדקתי אותו, עד שאמרתי לו: אתה צודק. ניגשתי למאפרה הקרובה וכיביתי את הסיגריה.
כשחזרתי, הוא הרחיב את החיוך. לא, הוא אמר לי. זה שטויות. הוא הצביע על בקבוק המשקה ואמר: מה שהכי גרוע זה זה. זה הכי גרוע.
זה הכי גרוע? דיאט ספרייט? למה זה כל כך גרוע? נכון שזה היה כבר קצת חם ונטול גזים ועדיף היה לו זה היה קר ומוגז היטב, אבל הכי גרוע? מה הכי גרוע בזה?
לא הייתי צריך לתהות הרבה, מפני שהוא מייד טרח להוסיף הסבר. "הגוף", הוא אמר לי, "לא יודע לפרק את תחליפי הסוכר האלה".
נו, אמרתי. ואז?
ואז הוא אמר את אחת השורות המדהימות בתולדות השיח האנושי. "ואז", הוא אמר בהטעמה, "ואז הכל נשאר בפנים. פשוט הכל נשאר בפנים". אמר והלך.
יכול להיות שאני מורכב משמונים אחוז ממתיקים מלאכותיים?
באופן עקרוני, אני לא סובל שלושה טיפוסים: אנשים שמעירים לי, אנשים שמייעצים לי ומשיחי בריאות. כיוון ששלושתם נתקיימו בתוך אבי אחד, יכול הייתי פשוט לתייג אותו כאידיוט, למחוק אותו מזכרוני ולשמוח על נודניק אחד פחות בחיי; אבל אז, שחזרתי פתאום את הדברים שהוא אמר וברשותכם, אנתח אותם לעומקם גם אם זה ייקח הרבה זמן. אתם תישארו כאן עד הסוף.
נתחיל מהסוף. "הכל נשאר בפנים". זה מדהים. פשוט הכל נשאר בפנים. ואני לתומי חשבתי שעשרים הקילו המיותרים שלי קשורים לשלוש הפיתות שאכלתי אמש באחת וחצי בלילה, לאסאדו מלפני שלושה ימים, לאריזת השוקולדים שהייתה על השולחן בשלמותה בתחילת הישיבה ובסופה הפכה לערימת ניירות מוזהבים (היינו שניים בישיבה והשני ישב רחוק מהשוקולדים), לעובדה שגם לאבא שלי יש בדיוק אותה כרס ובאותו מבנה – מסתבר שממש לא. עודף המשקל שלי, מקורו אחד ויחיד: ערימות ערימות של אספרטיים ומלטיטול, שני תחליפי סוכר המצויים במאכלי ומשקאות דיאט, שהגוף כידוע לא יודע לפרק ועל כן הם נשארים, כמות שהם, בתוך הגוף. כך אמר אבי, לא? הגוף שלי, בעצם, מורכב מעשרים אחוז חומר ביולוגי ומשמונים אחוז מלטיטול. זה מה שיוצא, מבחינה מתמטית.
כבר אומר לכם – לא יכול להיות. אם זה היה נכון הייתי צריך להיראות כמו הכנסת. כבר כמה שנים שאני שותה רק דיאט והרבה כוסות קפה עם ספלנדה. פשוט לא יכול להיות.
אבל נגיד. למה להתקטנן. בואו נלך מעט אחורה: "הגוף לא יודע לפרק את זה". מה זה אומר? למה הוא לא יודע לפרק את זה? איך הגוף בכלל מפרק דברים? למה את זה הוא לא יודע לפרק? ואם הוא לא יודע לפרק – למה הוא פשוט לא דוחה את זה, כמו שהוא דוחה מטבע שבלענו, או גרעין מר? או זבוב במרק?
ובעיקר: מאיפה יודע אבי, שאינו רופא ואינו ביוכימאי או ביוטכנולוג את כל העניין הזה?
עכשיו התשובות. ובכן, אבי לא יודע את זה. אבי לא יודע כלום. אבי הוא מטומטם. הוא קרא באיזה עיתון משהו בלתי מבוסס, או, גרוע מכך, הוא שמע ממישהו שקרא באיזה עיתון או שמע ממישהו שלישי ששמע איזו הרצאה ממישהו שקרא באיזה עיתון דבר בלתי מבוסס, והוא אשכרה רוכן אלי ואומר לי את הדבר הזה בארשת רצינית! לי, שכתבתי ספר שנמכר לא רע, שמשתדל להבין את החיים סביבי, שמדבר רוב הזמן בהיגיון, לי הוא אמר ברצינות את דברי ההבל האלה!
הנזק האמיתי לבריאות
אדם שהוא בחזקת אינטליגנט, רכן אל אוזני ואמר לי דבר חרטא משולל משמעות, ואתם יודעים מה הכי מחריד בכל הסיפור הזה? שאילולא הייתי אובססיבי ומתעניין בתופעות טמטמת אנושית, כלל לא הייתי עולה על זה. המשפט ששמעתי הרי היה בנוי במבנה לוגי די יציב ואיתן. הוא היה משפט הגיוני: הגוף לא מפרק, על כן זה נשאר בפנים, משמע: זה הכי גרוע. מה הבעיה?
הבעיה היא שזה לא היה ולא נברא. סתם שטויות. יש שלושה נושאים בהם אנשים אומרים שטויות בארשת רצינית: פוליטיקה, משפחה (זוגיות-הורות) ובריאות. האמת שגם בשאר הנושאים אנשים הם לא מאור גדול, אבל בנושאים הללו זה באמת נורא. מכל השלושה, הנושא הקריטי ביותר הוא הנושא הבריאותי. אנשים מלהגים הבלים וגורמים נזק.
למה נזק? כי הנה, קבלו משהו ששמעתי מהרופא שלי. רופא. שבע שנים, סטאז', משמרות לילה, השתלמויות: סוכר מזיק לבריאות. לא כל שכן כשאתה סוכרתי. עישון מזיק לבריאות. שוקולד מזיק לבריאות. בשר שמן מידי מזיק לבריאות. כבד מזיק לבריאות. טיפשות מזיקה לבריאות.
ודיאט ספרייט? מצויין. עדיף שיהיה קר מאוד ומוגז היטב.