פעם כדי לתאר תחושת חדלון גמור נזקקו סופרים להרבה מילים ולדימויים מתחום הטבע. היום כבר לא. היום מספיק לספק את התיאור הבא: אמצע השבוע, יום עבודה רגיל ואין לי טלפון. זה לא המוות. זה הרבה יותר גרוע מהמוות.
ואז, כעבור דקות אחדות, התחלפה פתאום התחושה באופן די קיצוני. זה קרה מיד כשהבחנתי בשורת מבזק קצרה באחד מאחרי החדשות שאומרת: ״לקוחות פלאפון מדווחים על תקלה בהוצאת וקבלת שיחות ומסרונים״. פתאום התחלפה התחושה, וממוות טוטאלי היא הפכה לסוג של עונג חמים שמתפשט בכל הישות ומרקיד את הגוף: חופש! חופש מוחלט, טוטאלי, נירוונה, גן העדן הנצחי. שלוות עולמים. שבת שלום ביום ראשון. אין טלפון.
מה קרה פתאום? מה נשתנה? פשוט מאוד: הידיעה שלא מדובר בבעיה שלנו אלא בבעיה של כולם. פתאום, זה ממש בסדר. פתאום אפשר לראות את חציה המלא של הכוס ולהתמכר לבשורת החופש.
זה הזכיר לי חוויה אחרת שפקדה אותנו, הירושלמים, לפני כחודש: חג השלג המתוק והבלתי נשכח. רבות תהיתי מה הופך את אותו מרבד לבן לעניין כה חגיגי, ממלא ומנחם. הרבה תשובות בדבר, אחת מהן מזכירה את מה שנכתב כאן לעיל: שלג ירושלמי הוא דבק מאחד. הוא של כולם. מתנה אישית אבל קולקטיבית, כזו שכולם, אם ירצו או לא ירצו, חוגגים אותה יחדיו.
תביעה ייצוגית? תירגעו
עוד לא הספיקו אנשי פלאפון להיווכח במה שקורה סביבם וכבר ניעורו אלפים מתוך שבעים אלף עורכי הדין המיותרים הסובבים בישראל והחלו לפנטז על תביעה ייצוגית. אחרים פנו לעיתונות, או שמא היא פנתה אליהם, והחלו מדברים בסגנון של ״איך דבר כזה קורה״ ו״חייבים פיצוי הולם״ ועוד הבלים מעין אלה.
ואני אומר: קורה. רשתות סלולריות לפעמים נופלות. חשמל לפעמים נופל. הדולר לפעמים נופל. לאט לכם, מתלהבים, עם התביעות הייצוגיות. לאט גם לכם, מנהלי פלאפון, עם ההתנצלויות הגורפות. גלו ערנות בימי שלום. המשיכו להעניק שירות טוב, הורידו מחירים, שפרו את הקליטה, הביאו כבר, לעזאזל, את הסמסונג נוט החדש, ואל תקראו עיתונים יומיים אחרי קריסת רשת.
נ.ב.
ושזה לא יקרה שוב, אה?