מוקדם מדי לומר מי צודק ומי אשם בסיפור המתח והמסתורין של איש התקשורת החרדי דודי זילברשלג ונערת הפיתוי. אבל בתור מי שגאה להשתייך למגזר הדתי-חרדי, זה מחדד בעיניי עניין מצער. אם פעם השימוש באמצעים פסולים במגזר היה בבחינת קו אדום ברור ומודגש, שאין לעבור אותו תמורת שום מחיר, בשנים האחרונות התופעה חוזרת על עצמה גם בינינו. תמיד אמרנו לעצמנו, וכך אף חינכנו את ילדינו, שהדברים האלה הם טאבו. לא עושים בהם שימוש, אף פעם.
אבל בתקופה האחרונה יש לצערי חלחול איטי, אך ברור ומורגש, של שימוש בדרכים פסולות ונלוזות. זה יכול לקרות כשרוצים להוריד אנשים מן המסילה הפוליטית או כדי לסבך אותם מבחינה עסקית וכלכלית. הדבר ראוי לכל לשון של גינוי, אבל יידרשו מאמצים רבים לעצירת הסחף. אם לא נעצור את זה כאן, אין ספק שהתופעה תידרדר יותר ויותר, עד שנאבד לחלוטין את היתרון היחסי שאנו טוענים שיש לנו. כי מה יצא לנו מההקפדה על לימוד תורה, שמירת מצוות ודרך ארץ, אם אנחנו שולפים בסוף את הקלפים המלוכלכים?
אין זה סוד שהתקשורת החרדית אינה מדווחת לקוראיה על מקרי פשע, אונס, סמים וסחיטות, מהטעם של "הרחק מן הכיעור". לסלקציה הזו של ידיעות המגיעות לקורא יש מחיר, והוא ויתור מסוים על זכות הציבור לדעת. תחושתנו הכללית היא שבשורה התחתונה זה משתלם, ולו בשל העובדה כי כל צרכן תקשורת חרדי, משפחתו וילדיו, יודעים כי דברים אלה הינם מחוץ לגדר.
אבל כנראה שאי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו: התקשורת לא יכולה להמשיך להתעלם מהמציאות הזו, עם כל הכאב וחוסר הנעימות. אם אותם מעשים של סחיטות, איומים ונערות פיתוי אכן קיימים אצלנו במגזר החרדי, עלינו לדווח על כך ולא להתעלם ולעצום עיניים. האלטרנטיבה היחידה היא להצליח לגדוע את התופעה הזו מהמציאות של חיינו, אבל כל עוד הם פה - אסור לנו להתעלם מהם.