היי אורית,
בקרוב אהיה בת שלוש, אבל אל תחשבי שאין לי בעיות. הכי מטריד אותי - שכשאמא שלי לוקחת אותי לסופר, היא מסרבת לקנות לי ביסלי גריל, ביסלי בצל, ביסלי ברביקיו, ביצת קינדר ושעון סוכריות. כמה שאני צורחת ומשתטחת על הרצפה ומקיאה על הקופאית ונחנקת מדמעות – זה לא עוזר: אמא שלי קיר, אין עם מי לדבר. איך את מציעה לי להתמודד איתה?
תודה,
דרדסית בקריזה
* * *
בשבוע שעבר קרה הנורא מכל: שכחנו מוצץ. אני יודעת, יש דברים גרועים יותר כמו למשל רעידות אדמה וכאלה, אבל ברשימת האסונות היומיומיים, למוצץ שנעלם שמור מקום של כבוד.
זה קרה קצת אחרי שאספתי את מיקה מהגן - או יותר נכון מהקייטנה של הגן – אז קלטתי, לחרדתי, שהממזר הקטן נשאר במגירה שלה. כבר הייתי ברמזור השני כך שלחזור אחורה לא בא בחשבון, ומצד שני, הדרדסית במושב האחורי כבר החלה להראות סימני עצבנות.
"מוצץ", היא דרשה. "אביא לך בבית", ניסיתי לזייף נונשלנטיות.
"מוצץ", היא דרשה שוב. "אביא לך בבית", המשכתי לזייף. וככה פטפטנו לנו עוד קצת, עד שנאלצתי להודות בפניה שאין מוצץ; שכחנו אותו בגן, ועכשיו תצטרכי להסתדר כמה דקות בלעדיו עד שנגיע הביתה ואז אני אביא לך גם הפתעה גדולה, ענקית, בסדר, מיקה?
דרך המראה ראיתי אותה מנסה לעכל את הדברים, ואז, אחרי חמש שניות בערך, זעקה מרה פילחה את חלל הרכב.
מ-ו-צ-ץץץץץ!
מכאן התחילה סימפוניה מהממת של תופים וכלי הקשה, שפשוט לא היה לי שום סיכוי לעצור. מה לא ניסיתי? לדבר אליה ברוגע; לדבר אליה בתקיפות; להעביר נושא; להגביר ווליום ברדיו; להנמיך ווליום ברדיו; לסגור את הרדיו; לזרוק את עצמי מתחת לגלגלי משאית נוסעת; כלום לא עזר – מסתבר שכשיום לא טוב בגן מסתיים בלי פקק הסיליקון האמור, גם ילדה רגועה כמו מיקה יכולה להתחרפן.
ואז נזכרתי בפוסט ההוא מהפייסבוק. מה אגיד לכם, זה עבד כמו קסם.
* * *
לאחרונה נתקלתי בפוסט הזוי מעט, שרץ בפייסבוק בנוסחים שונים. זה הולך בערך ככה:
איש אחד הולך בסופר, ורואה אמא צעירה צועדת עם ילדה קטנה וצרחנית. "אני רוצה ביסלי, אני רוצה שוקולד, אני רוצה סוכריות", בוכה הילדה בהיסטריה.
אמא שלה מצדה, ממשיכה לאחוז בידה וללכת בשלווה, תוך שהיא מרגיעה: "יהיה בסדר, שירי, תירגעי, הכל בסדר".
אבל הילדה לא נרגעת; היא ממשיכה לצרוח ולצרוח, והאם ממשיכה לצעוד עם העגלה, להכניס לתוכה מצרכים בקור רוח מקפיא, ולהרגיע: "אני אומרת לך שיהיה בסדר, שירי, תירגעי, זה תיכף נגמר, מיד אנחנו מסיימות כאן והולכות הביתה".
כך זה נמשך גם כשהן מגיעות לקופה: בזמן שהאם מוציאה את המצרכים מהעגלה, הילדה ממשיכה לצרוח ולבכות, והאם ממשיכה להרגיע בקול שקט: "הכל בסדר, שירי, תירגעי, שירי".
כשהן מסיימות את הקניות והילדה נרגעת, האיש לא מתאפק וניגש אליהן: "קור הרוח שלך ממש ראוי להערצה", הוא מחמיא לאם, "כל הכבוד לך, איך שהרגעת את בתך שירי".
האם הצעירה מביטה בו משועשעת: "לא את הבת שלי הרגעתי, אלא את עצמי. שירי זו אני".
* * *
הפוסט הזה רץ חזק בקבוצות הורים, ובהתחלה הוא עורר בי גיחוך; סיפור נחמד, אבל לדבר לעצמי? כאילו, מה נסגר? אני אולי קצת פסיכית, אבל לא עד כדי כך.
העניין הוא, שברגע שילדים נכנסים לקריזה – לפייס אותם זה כמעט חסר סיכוי; כדאי לנסות, כמובן, אבל כשזה לא עובד - מה עושים? ואיך אפשר להתעלם ולחכות שהכל יעבור, כמו שממליצים המומחים, כשהסיטואציה מלחיצה והמיגרנה דוקרת?
ובכן, מודה; כשהייאוש נעשה בלתי נסבל והנהגת לידי הביטה בי ברחמים, ניסיתי ליישם; יהיה בסדר, אורית, תירגעי, עוד כמה דקות זה נגמר, הכל טוב, אורית.
זה עבד כל כך מעולה, ומיקה הקשיבה לי בכזה הלם, שכשהגענו הביתה - התפוצצתי מצחוק.
כמה פשוט, ככה יעיל: להרגיע, זה כל הסיפור. בסופר, באוטו, בגינה, בבריכה; להרגיע. אם לא את הילד, לפחות את עצמכם.