תוסיפו לזה את העובדה שכשאינטלקטואלים שמאלנים רוצים לעלות לכותרות, הם נוטים לגדף את הימין תוך שימוש במונחים שואתיים – ותבינו את הרקע להכרזתו של עמוס עוז בסוף השבוע שפעילי תג מחיר ונוער הגבעות הם "ניאו נאצים עבריים".
איפה היית כשמשפחת פוגל נטבחה?
לפני יומיים חגג עמוס עוז 75 להיווסדו, ולזכותו ייאמר שהוא לא מאכזב: משנה לשנה הוא מקצין את תפיסת עולמו, כאילו איזו תחרות סמויה בינו לבין נתן זך מאלצת אותו לשבור שיאים של חוסר פטריוטיות על מנת לזכות בתואר המפוקפק "איש הרוח הנרגן ביותר בישראל".
אם בעבר רק דקלם מנטרות נגד "הכיבוש" והשמיץ את הצבא בראיונות בחו"ל כשהוא מגנה את "מעשי צה"ל בשטחים", בהמשך עלה שלב כשלפני שלוש שנים שלח לרוצח מרואן ברגותי את הגרסה הערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך", בצירוף הקדשה אישית: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש".
אין לי מושג אם למחבל היה פנאי לקרוא את היצירה – בכל זאת הייתה לו עבודת דוקטורט על הראש – אבל כמה ציני ונטול רגש צריך להיות כדי לשלוח רומן על אהבה לטרוריסט שמרצה חמישה מאסרי עולם? מה עם, למשל, קצת חמלה לבני משפחות הנרצחים? הגבול בין נאורות לאטימות הוא לפעמים כה דק.
בדרך כלל דבריו של עוז לא מזיזים לי את הביצית. אני לא באמת מתעצבנת או מופתעת כששמאלני קיצוני שכמותו משחרר אמירות, ובכן, שמאלניות קיצוניות. אבל ההתבטאות האחרונה שלו כן גורמת לי לתהות איפה הוא היה, לעזאזל, כששלי דדון נרצחה? כשמשפחת פוגל חוסלה? כשהפעוטה אדל ביטון חטפה אבן בראש? איפה אתה, עמוס עוז, כשיהודים נטבחים סביבך בערימות רק בשל היותם יהודים? בדיוק כמו בשואה, אגב. הנה, גם אני יכולה.
ורק שיהיה ברור: אין לי שום זיקה או כבוד לימין הקיצוני בישראל. יש ימנים שמתייחסים בסלחנות לפעילי תג מחיר. "נו, אז נעקרו כמה עצי זית, רוססו כמה כתובות גרפיטי גזעניות, מה כבר קרה?".
אבל בעיניי גזענות והסתה זה ממש לא מצחיק, וכל פעולת טרור שמופנית כלפי חפים מפשע – היא מעשה מתועב. אין לי שום סיפוק בלראות חקלאי ערבי מבכה את אדמתו; פעילי הימין הרדיקלי הם חבורת מופרעים שעושה שירות רע מאוד לימין.
חשוב לי להדגיש את זה, כי בתגובה לדבריו של עוז, כבר היו מי שטענו שהטרוריסטים היהודים הם בדיחה, ובעצם כדאי שילמדו מהטרוריסטים הערבים טרור מה הוא. אבל אני מציעה שאולי הערבים ילמדו מאיתנו? אם כבר טרור, אני בהחלט מעדיפה כתובות גרפיטי על פני אירועים שמסתיימים בבית לווינשטיין, במקרה הטוב.
ואני גם מעדיפה מנהיגים ואנשי רוח שחרף גילם המופלג, בכל זאת מסוגלים לכוון את ערוצי האמפתיה שלהם לכל אדם באשר הוא; להסתכל על העולם דרך פריזמה רחבה, בריאה, ובעיקר – דו כיוונית.
אולי אם עמוס עוז הנאור היה מגנה גם את הטרור הערבי, אם היה מסביר בראיונות גם את הצד של בני עמו, אם היה מפגין חמלה לא רק כלפי הפלסטינים אלא גם כלפי נפגעים יהודים – היה לי יותר קל להבין את ההומאניות הזו שהוא מתהדר בה. כל עוד זה לא המצב, הנאורות שלו היא בעיניי לא יותר מפריק שואו מזויף.