בואו נגיד ששבועות זה לא בדיוק החג שלי. בתור אחת שכבר שנים סובלת מאלרגיה ללקטוז ונמנעת מרוב מוצרי החלב, חג מתן תורה הוא בשבילי מה שיום העצמאות עבור הטבעונים: תיחנקו, חולירות, אני כבר אעלה לפייסבוק איזה תחליף עם טחינה ואעמיד פנים שכלל לא בא לי למות.
אבל האמת היא שהחג הזה מקפיץ לי את הפיוז לא רק מהסיבה הקולינרית, אלא גם ובעיקר בגלל הגשר החמוד הזה שהשנה מעביר אותנו מאמצע השבוע – הופה – ליום ראשון שאחריו. חופשה של הילדים ככה סתם, ביום חול, למה? והרי רק לפני שבועיים הם נשארו בבית בגלל ל"ג בעומר, ולפני כן השתגענו מפסח ומפורים ומט"ו בשבט ומחנוכה, ולא נשכח את חגי תשרי הקסומים. למה אי אפשר לחגוג במדינה הזאת בלי לשלם בימי חופש יקרים?
שי פירון? פייר, התאכזבתי
ורק שיהיה ברור - אני מאוהבת בילדים שלי ברמות מטורפות ונהנית מכל שנייה איתם – במיוחד כשאני שוכבת על הבטן והם מטיילים לי על הגב, יותר ימינה, קצת שמאלה, אוי כן, בדיוק שם!
את הירח אני אוריד בשבילם, לא כל שכן כמה ימי חופשה מהמלאי. ועדיין, בכל פעם שבתי הספר והגנים שוב סוגרים את הבאסטה ככה פתאום, באמצע החיים, אני מרגישה שוב את חוסר האונים המשתק הזה.
זה לא שאני לא רוצה לצאת לחופשות עם הילדים - אני רוצה מאוד. אבל יש גבול לכמות ימי החופש שאני יכולה לקחת, ובכלל, לא בא לי על חופשה כפויה. אני רוצה להחליט לבד מתי מתאים לי לצאת לחופשה משפחתית, והנה רמז: באזור ספטמבר, כשמזג האוויר נעים והמחירים סבירים, סבבה?
והרפורמות של משרד החינוך. לא ייאמן כמה בניתי עליהן בהתחלה. אמרתי – אוקיי, הנה שר חינוך חדש עם מלא כוונות טובות שאפילו מצהיר על כוונתו לשים את הנושא על סדר היום, הידד! אבל עם הזמן התמונה הולכת ומתבהרת: המורים חזקים הרבה יותר מההורים, ובכל פעם שמתחיל איזשהו ניסיון לפתור את הבעיה, ישנן האותיות הקטנות שמשביתות את השמחה - החופש הגדול מתקצר, אבל חופשת פסח מתארכת; בט"ו בשבט לומדים כרגיל, אבל קבלו עוד יום חופשה בפורים.
בשנה הקרובה, אגב, חופשות חנוכה ופסח יקוצרו, אבל החופש הגדול מתארך. חוזרים ללמוד ב- 1 בספטמבר. יופי, ממש יופי. איזה כיף שכשמסתיימים החגים, תמיד מגיע החופש הגדול כאומר: על פורים ושבועות את מתלוננת? מה דעתך על חודשיים שלמים של סידורי שמרטפות מסביב לשעון?
האבולוציה של החופש
לפני כמה ימים, עם כל ההתארגנות לקראת יולי-אוגוסט ושיבוץ הקייטנות וימי הכיף של סבא וסבתא ודפיקת הראש בקיר איך לעזאזל מעבירים את השבועיים האחרונים של אוגוסט כשגם מפעילי הקייטנות לוקחים פסק זמן – שאלתי את אמא שלי איך בעצם הסתדרו פעם, כשאני הייתי ילדה. האם גם אז הורים קיטרו, ללא מענה?
ובכן, מסתבר שפעם לא היה מדובר בנושא כה בוער, משום שנשים רבות לא עבדו בכלל, וגם הגברים לא חזרו הביתה בשמונה בערב. היום, כשברוב הבתים שני בני הזוג עובדים, וכשיום עבודה ממוצע מסתיים בשש בערב במקרה הטוב – ההתמודדות עם ילדים בחופשה נעשית פשוט בלתי אפשרית.
וזה בדיוק העניין: מתי יהיה סוף סוף סנכרון בין ימי החופש של התלמידים לבין אלה של ההורים העובדים? הרי רובנו בכל זאת לא מתפרנסים מהוראה. איך אנחנו אמורים להתמודד עם כל החופש הזה? אם במשרד החינוך גילו איך ללמד את תורת האבולוציה בבתי ספר דתיים, בטוח שאפשר למצוא דרך לפתור גם את העניין הזה.