הורים שרוצחים את ילדים לא מתים, הם רק מתחלפים בקצב מדאיג. וזה ממש חבל לי, שהם לא מתים, כי אני לא יכולה לחשוב על תגובה ראויה יותר מלבד עונש מוות כחוק.
כן, תרשו לי להפסיק להזדעזע. זה לא שאני לא נחרדת וכואבת ומתפרקת כשאני שומעת על עוד הורה שביצע בילדיו חיסול ממוקד – אני פשוט מציעה לצאת מההלם, להבין שמדובר בתופעה, ולהתחיל לפעול. עכשיו.
"עולמו הפנימי של האב סוער מאוד", אמר פרקליטו של האב ממושב ישרש, שרצח את שני ילדיו "בעקבות מאבק גירושים קשה". משום מה, תמיד יש מאבק גירושים ברקע, ותמיד הוא קשה. קשה כל כך, עד שהאב פשוט לא יכול היה להתמודד איתו בשום צורה אחרת פרט לרצח הילדים - במקרה הזה בדקירות סכין. "מדובר בזירת רצח מחרידה ביותר", נכתב בעיתונים, "המראות היו קשים במיוחד, אפילו שוטרים מנוסים מחו דמעה".
גם זה תמיד חוזר על עצמו: מחריד ביותר, קשה במיוחד, יונית מהנהנת, כתבנו משה נוסבאום עם הפרטים, מחריד, קשה, נקסט. כי אחרי שמתפוגגות המילים ומתאיידים האייטמים במהדורות החדשות, האבות הרוצחים נכנסים לכלא, תולים את עצמם או שלא, משתקמים או שלא, ובכל מקרה – מקבלים את הזכות להמשיך לחיות בזמן שאת ילדיהם קברו עמוק באדמה. האם זה הגיוני? האם זה צודק?
כי לי באופן אישי מעניין את התחת שעולמו הפנימי של האב סוער מאוד. צריך להוציא לו את הטחול עם שואב אבק, זה מה שאני חושבת.
זה לא יכול לקרות לכל אחד
נהוג לומר שהורים רוצחים את ילדיהם מתוך טירוף. זה אולי קו הגנה נחמד, אבל זה ממש לא המצב. ההיסטוריה של האלימות מראה שתמיד מדובר ברצח מתוכנן היטב. איתי בן דרור רצח את שלושת ילדיו ביום ההולדת של אמם, אסף גולדרינג חנק את בתו ברצח מתוכנן מראש, גם אלי פימשטיין שהטביע את בתו הודיה באמבטיה תכנן הכל – כך לפי המשטרה.
ובכל זאת, תמיד הפליאה הזאת - "הלם ביישוב", "הוא היה אב נורמטיבי למופת", "אף אחד כאן לא מעכל מה שקרה" – זה מה שאמרו גם על הרצח האחרון. רק אחר כך, כשבודקים טיפה לעומק, מגלים שאפשר לסגור את הפה: אף אחד לא באמת נדהם. "על מה הם מדברים, הרי כולם ידעו שהוא היה אלים ושהאמא של הילדים שהתה איתם במקלט לנשים מוכות", כתב חבר פייסבוק שלי, תושב היישוב ישרש. ובאמת, התברר שכבר בשנת 2005, עוד לפני הגירושים, האם הגישה נגדו תלונה על אלימות, ואחריה הגיעו עוד כמה. האב הכה נורמטיבי הזה איים על חייה ואולץ להיפגש עם ילדיו במרכז קשר תחת פיקוח, אז על איזו נורמטיביות אנחנו מדברים פה בדיוק? לא, זה לא אב נורמטיבי. לא, זה לא יכול לקרות לכל אחד.
הם לא מטורפים, הם רוצחים עם אג'נדה
עמותות למען גברים טוענים בדרך כלל לקיפוח, אבל המציאות מוכיחה שהממסד לא מחמיר עם אבות כאלה, רק להפך. עובדה שלמרות ששירותי הרווחה היו בתמונה, למרות האיומים והתלונות, בכל זאת אף עובדת סוציאלית לא שללה ממנו את הזכות לראות את ילדיו. הכתובת הייתה על הקיר, "לבה של האם ניבא לה רעות", אבל אי אפשר היה לעשות דבר. איזה חוסר אונים נורא. ואחר כך אומרים שהגברים הם הקורבן.
בכוונה אני מתעכבת כאן על האבות, למרות שלצערנו היו גם אמהות שרצחו את ילדיהן. מבחינתי מגיע גם להן עונש מוות, אבל בכל זאת יש כאן הבדל קטן: מאחורי מעשי הרצח שלהן אין שום אידיאולוגיה, רק טירוף מוחלט. ולעומתן, גברים שרוצחים עושים זאת מתוך אידיאולוגיה של נקמה.
ופשעים עם אג'נדה הם מסוכנים פי אלף, כי יש להם קהל שמבין ותומך, והקהל הזה מעודד את הפשעים הבאים.
בגלל זה קשה לי עם כל ההומאניים האלה שאומרים ש"עונש מוות לא רלוונטי כי לא מגיבים לאלימות באלימות", "יש לתת מענה לאבות גרושים לפני שיגיעו למצוקה נפשית" או "הכל בגלל שבחברה שלנו הילדים מזוהים אוטומטית עם האמא" - על מה אתם מדברים, לעזאזל? אתם מרצים עכשיו בחוג לסוציולוגיה או מה? חבל שאנשים – ובעיקר גברים, אגב – לא מבינים שניסיונות להבין אבות שרוצחים את ילדיהם, רק הופכים את הגברים הגרושים לפסיכים עוד יותר בעיני הציבור. אם אתם רוצים להגן על האינטרסים שלכם, תוקיעו מעשים כאלה, חד וחלק, בלי שום "אבל".
כמובן, לא יהיה פשוט להחליט על עונש מוות במדינה הזאת. הדתיים יגידו שאל לנו לשחק את אלוהים, עמותות למען גברים יטענו "זה לא יפתור את מצוקת הגברים הגרושים" ונשים פסימיות יצקצקו שזה לא ירתיע גברים מטורפים מלבצע את זממם. יכול להיות שאת חלקם זה לא ירתיע, אבל מספיק שגבר אחד יחשוב פעמיים, מספיק שחייו של ילד אחד יינצלו – בעיניי זה שווה את זה.
"אבל לא מגיעה להם הפריבילגיה של מוות, שיישארו בצינוק כל החיים", קוראים המתנגדים. ובכן. ברגע שאדם ממשיך לחיות, תמיד יש לו תקווה לשיקום, לסליחה, לחיים. צריך לקחת מהרוצחים האלה את התקווה הזאת.