אז קים קרדשיאן מתכננת למכור את התמונות של בתה שזה עתה נולדה, תמורת שני מיליון דולר - עד כאן ברור. אבל לעזאזל, מי רוצה לקנות? לעולם לא אבין את המהומה סביב תינוקות של מפורסמים; הרי עד גיל מסוים הם כולם נראים אותו דבר, לא? מה כל כך מסעיר?
אם כבר לידות סלבס, אותי הכי מעניין איך נראית האמא; רק שעם כל הפוטושופ הזה אין סיכוי לדעת. בקיצור, חבל על הזמן ועל הכסף, מצדי שהצהובונים ישימו על השער את שיילה של אנג'לינה, מלפני שמונה שנים - לא נראה לי שמישהו יבחין בהבדל.
אוקיי, אז אחרי שאתמול הסברנו למה בכל זאת קצת כיף להורים בחופש הגדול, היום נטפל באישה שחושדת שבעלה בוגד בה; באמא שרוצה לשלוח את בתה הקטנה לדגמן; ונדון בסוגיה המלחיצה מכולן: האם כל אחד יכול לשכוח תינוק ברכב?
אני מזכירה לכם שבמדור הזה אני עונה על שאלות בשלל נושאים – לא כמומחית אלא כחברה טובה ורזה. אם גם אתם זקוקים לייעוץ, שלחו לי שאלות. יאללה, נתחיל.
היי אורית,
הבת שלי, בת שבע וחצי, היא ילדה יפהפייה. תמיד אומרים לי שאני חייבת לשלוח אותה לדגמן, הבעיה היא שבעלי לא מוכן לשמוע על זה. הוא אומר שזה יהרוס אותה, יפגע בלימודים שלה, בשביל מה אנחנו צריכים את זה וכו'. הילדה עצמה – מאוד אוהבת להיות במרכז העניינים, ותמיד כשמחמיאים לה ואומרים שהיא צריכה לדגמן, היא מנדנדת שהיא רוצה להופיע בפרסומות...
אני לא רוצה לפעול נגד בעלי אבל מצד שני אני מאוד רוצה שהבת שלי תדגמן, לא רואה סיבה למה לא. מה לעשות? ולמי פונים כדי לקדם אותה – האם צריך סוכן? אשמח להכוונה.
תודה, ד'
ד' היקרה,
אז בעלך מתנגד לכך שהילדה תדגמן ואת שואלת אותי לגבי סוכן – זה יפה שאת שמה עליו. תשמעי, זה נכון שאנחנו תמיד צודקות, אבל צריך להתחשב גם בהם לפעמים.
אני לא יודעת איך אתם פותרים חילוקי דעות בנושאים אחרים, אבל לפחות בכל מה שקשור לבת שלכם – אין לך זכות להחליט לגביה לבד; נשמע הגיוני, נכון?
את יכולה לנסות לדבר על לבו, להסביר ולשכנע ואפילו להיות מניפולטיבית להדהים, אבל כל עוד הוא עומד בסירובו – אל תפני לשום סוכן, יקירה.
עכשיו תראי, באופן אישי, אני דווקא בעד ילדים דוגמנים; למה לא? בתנאי שהילד מעוניין ורוצה, ומבקש במפורש. אם יש לו את הנתונים המתאימים, מדובר בהובי לכל דבר. למה ילד גבוה שאוהב כדורסל ומשחק להנאתו - זה רגיל ולגיטימי, ואילו ילד שרוצה לדגמן נשמע לאנשים בעייתי? מן הסתם יש יותר ילדים שמשחקים כדורסל מאשר ילדים דוגמנים, מהסיבה הפשוטה שלא כולם מספיק יפים ומתאימים לצילומים. ודווקא בגלל זה - גם אני, כמוך, לא רואה סיבה למנוע ממנה להתפתח בכיוון הזה.
שכל אחד ישחק עם הקלפים שיש לו, ויזרום עם היתרונות שלו. אם הבת שלך אוהבת להיות במרכז העניינים והיא יפה לא רק לדעתך - אז קדימה; לדעתי זה רק יטפח אותה ויפתח את הביטחון העצמי שלה.
כמובן שאם וכאשר היא תתחיל להצטלם, תצטרכו ללוות אותה לכל מקום, וגם לקבוע גבולות ברורים: שהלימודים בראש סדר העדיפויות ושאסור לה להפסיד מבחנים, למשל. אבל בגדול, אני מאוד בעד; תגידי לבעלך שאני אמרתי.
ואם הוא עדיין מסרב? לא נורא; תנסי להבין אותו ולגבות אותו מול הילדה. בשום אופן אל תגידי לה משפטים כמו: "מצדי אפשר, אבל אבא לא מרשה"!
ביניכם תתווכחו כמה שאתם רוצים, אבל מולה תפגינו חזית אחידה.
אני חושבת שמאחר שבכל זאת מדובר כאן בצעד די דרמטי בחייה, במקרה הזה ההורה שמתנגד לכך - הוא זה שקולו צריך להישמע. שיהיה בהצלחה, ואל תפעילי עליו סנקציות אכזריות מדי! מקסימום, תדרשי כפיצוי סלון חדש או משהו.
היי אורית,
אני בת 38, נשואה עשר שנים עם שני ילדים. יש לי כמה בעיות בזוגיות, אבל הבעיה הכי גדולה התעוררה לפני מספר שבועות: התחלתי לחשוד שלבעלי יש משהו מהצד. זה קרה כשבאחד הערבים כשהיינו במסעדה עם כמה חברים, הוא לא הפסיק לסמס. אבל כשבדקתי בפלאפון שלו את ההודעות – הוא מחק אותן, כלומר ההודעה האחרונה שם הייתה מלפני יומיים, מחבר שלו לעבודה.
שאלתי אותו על זה והוא היתמם. אחר כך חיברתי בראש עוד כל מיני דברים כמו למשל זה שהוא חוזר לפעמים מאוחר ואני כבר לוקחת את זה כדבר טבעי ואפילו לא שואלת... אני כמעט בטוחה שהוא בוגד בי אבל אין לי כרגע שום הוכחה. חשבתי לעקוב אחריו. האם כדאי לי?
תודה, ו'
ו' היקרה,
אוקיי, זה לא נשמע טוב. הנה אני מצטרפת אלייך: גם אני חושדת שבעלך בוגד בך. השאלה היא - מה עכשיו?
את בהחלט יכולה לשכור בלש פרטי כדי לאמת או להפריך את החשדות שלך, אבל לפני שאת עושה את זה, את חייבת לחשוב על שאלה בסיסית: מה תעשי אם תגלי שהוא בוגד? האם תפרקי את נישואייך על סעיף בגידה, או שתעדיפי להתעלם ולהמשיך הלאה? האם תרצי לפנות לטיפול זוגי ולהיאבק על הקשר, או שתרימי ידיים ותדרשי שיעזוב את הבית?
קריטי שתחשבי על זה, כי אם למשל ברור לך שבגידה לא מהווה מבחינתך עילה לגירושין, ואת רוצה להמשיך לחיות איתו, לא משנה מה - למה לך לחטט בזה, בעצם? איך האינפורמציה הזו תעזור לך?
עכשיו תראי, את כותבת ש"יש לי כמה בעיות בזוגיות, אבל הבעיה הכי גדולה היא שהוא אולי בוגד בי"; תרשי לי לתקן אותך – בגידה היא לא "בעיה בזוגיות"; יש כאן ביצה ותרנגולת. או שהוא בוגד בך כי ככה הוא מתמודד עם הבעיות בבית, או שהבעיות בבית נגרמות כי הוא בוגד בך, מבינה?
ורק שיהיה ברור: אני לרגע לא אומרת שיש תירוץ לבגידה. לבגוד זו בחירה, ובחירה גרועה מאוד. רק מסבירה לך שזו לא מקשה אחת; הבגידה היא פתרון גרוע לבעיות אישיות או זוגיות שהיו שם קודם.
מתוקה שלי, אני לא יודעת איזה מן בן אדם את, כמה את חזקה, האם יש סביבך רשת תמיכה של חברים טובים, איך את מתמודדת עם משברים; אבל בהחלט יכול להיות שאת ניצבת כעת בפני התמודדות מאתגרת במיוחד. תנשמי עמוק ותשקלי את צעדייך.
ואם בסופו של דבר תחליטי שאת רוצה לדעת את האמת – הייתי מתחילה בשיחה ישירה איתו; פשוט תסתכלי לו בעיניים ותשאלי: אני חושבת שאתה בוגד בי, האם אני צודקת? אם הוא יתוודה ויספר לך הכל, הייתי נותנת לו איזו נקודה או שתיים על כנות.
לא שאלו אותי אבל בא לי לענות
אתם יודעים מה משותף לכל ההורים ששכחו את התינוק שלהם ברכב? אגיד לכם מה: כלום. הם לא בעלי פרופיל אישיותי מסויים, אין להם רקע דומה, וגם מקום מגוריהם בארץ אינו תחום לחלק ספציפי על המפה. ובכל זאת אפשר למצוא להם מכנה משותף אחד: כולם בני אדם. בני אדם שעשו טעות.
האם הטעות הזאת יכולה לקרות לכולנו? המומחים חלוקים בדיעותיהם, אבל אני תוהה: מי יכול לנבא את העתיד? הרי גם כשאנחנו אומרים ש"לי זה לא יקרה", אנחנו מתכוונים בעצם ל"לי זה לא קרה". ובאמת, שלא נדע.
כשעוד תינוקת מתה לאחר שאביה שוכח אותה בטעות ברכב, אין מילים לתאר את הזוועה, אבל יש אנשים שבכל זאת מנסים. בעיקר הם טוענים ש"צריך רישיון להורות", כי הקלישאה הזו הרי עדיין לא נטחנה מספיק, אז בואו ננצל את הטרגדיה כדי לשחוק אותה עוד קצת.
בפוסט ויראלי שנסרק מאיזה עיתון ורץ בפייסבוק ביממה האחרונה, מופיעים טיפים כיצד לא לשכוח תינוק באוטו. בין השאר, נאמר שם לשים לידו את הארנק או הפלאפון, וכך נזכור תמיד לקחת אותו.
כולם התחלחלו - האם הארנק חשוב להורים יותר מהתינוק? ובכן, ברור שלא; אבל את הארנק אנחנו מקפידים לקחת איתנו בקביעות, ואילו התינוק שלנו - לא תמיד נמצא שם, במושב האחורי. וזה כל העניין. ולכן כל כך קל לשכוח תינוק ישן, ועוד יותר קל להגיד ש"לנו זה לא יקרה".
עד כדי כך אנחנו חוששים שהזוועה הזו תתרחש אצלנו, שאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאנחנו מעל זה. שזה לא קשור אלינו בכלל. שאוי ואבוי, כמה נורא, הרי אין, פשוט אין סיכוי שהיינו שוכחים ככה את הבונבונים שלנו. מן מנגנון הדחקה שכזה.
לא מקנאה באביה של התינוקת; הוא יישא את האשמה הזו כל חייו, עם או בלי פוסטים וממים נוטפי ביקורת.
מבין כולם, ננעלתי דווקא על קטע שכתבה אמא אחת שמכירה את המשפחה מקרוב. היא סיפרה על אנשים מקסימים והורים מסורים, על אב מדהים שמעורב בחיי ילדיו, שלבו שבור ונפשו מיוסרת.
בהמשך נתקלתי בסיפור נוסף של אישה ששהתה במקרה באותו בית חולים שאליו הובאה התינוקת; היא תיארה את זעקות השבר של האב, ואת המהומה הרבה שהחלה לאחר שהבין את גודל האסון.
מי אנחנו שנבקר אותו? מי אנחנו שנסובב את הסכין? בואו נגלה חמלה. בואו נכאב את הדבר הנורא הזה, במקום להתנפל ולשפוט. וננסה לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלנו זה לא יקרה. כן, כולל הקטע הזה עם הפלאפון והארנק.
* העצות במדור אינן מהוות תחליף לייעוץ פסיכולוגי, פסיכיאטרי, רפואי או אחר. אבל הן בחינם. אז כדאי לכם