אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי האינטרנט. יום אחד נתקעתי בלי הטלפון שלי בצבא. היו לי כמה שעות מתות, ופשוט התחרפנתי. לאן הגענו?! אני מאוד אוהב את החיפוש המהיר, למצוא ריגושים חדשים. ה-guilty pleasure שלי זה יוטיוב. זה האתר הראשון שאני פותח כשאני על המחשב, אין דבר שאני לא מכיר שם.
ובתוך זה יש תופעה שנקראת Glee. בהתחלה ראיתי את הפרק הראשון ולא נהניתי, אז פיתחתי אנטי. ואז לפני חודש ראיתי ביוטיוב ביצוע מדהים של שריס. עף לי הפרצוף! היום, אני חייב להודות בבושה או לא בבושה, אני מכור לזה (יותר לשירים מאשר לעלילה). זה מחזיר אותי לגיל 12, שהייתה היסטריה על המורדים. זו הייתה סדרה מטופשת, אבל אני חושב שזה השפיע על הצורה שבה אני מופיע גם היום. אבל לא מכל דבר צריך ללמוד - אפשר גם לראות דברים נטו בשביל הפאן.
אנשים שואלים אותי למה אני לא רוצה לעשות מוזיקה יותר איכותית. אבל אני מאמין שיש דבר כזה "פופ איכותי". פופ זה משהו שאמור לרגש, לעשות פאן. בשירים שלי אני מדבר על התבגרות, על פרידות, על דברים שהנפש עוברת, אבל הכל במעטפת של בחור בן 20.
ואגב, האלבום יוצא עוד כמה שבועות ספורים. בבלוג הבא אני אפילו אתן איזו הצצה, אז תהיו איתי.