בואו נתחיל מהסוף: לפני חמישה חודשים (ושבוע, אבל מי סופר), חזרתי משליחות של שנה במונטריאול, קנדה.
השנה שעברתי מחוץ לארץ, הייתה מאתגרת ביותר ממובן אחד. עזבו את הקור, את הבדידות שלוקח זמן להתגבר עליה ואת האוכל הדוחה (ועם הקנדים הסליחה), עזבו. החוויה הזו הדהדה אצלי שני דברים עיקריים שהיה לי קשה מאד - עד בלתי אפשרי - להתמודד איתם: הראשון, הוא בעצם תחושה - תחושת הזרות. התחושה שאופפת חיים בארץ זרה, במקום שלא מדברים בו את השפה שלכם, במקום בו לא מכירים בחגים שאתם חוגגים, במקום שבו - אלא אם תצמצמו את המעגל החברתי שלכם לישראלים לשעבר - אף אחד לא יבין מה אתם רוצים כשתתלהבו מקרמבו שחברים הביאו איתם מהארץ בביקור האחרון, או משקדי מרק בסופר של הקהילה היהודית.
הדבר השני, הוא תחושת חוסר ביטחון אימננטית, להפגין את המוצא שלי בצורה גלויה. אמנם מונטריאול, וקנדה בכלל, בטוחה עבור ישראלים, אלא שפה ושם, בדיוק כשמורידים קצת מגננות נתקלים במה שמפעפע מתחת לפני השטח: למשל, נהג מונית (שהיה בטוח שאני בכלל אמריקנית שהגיעה ללמוד בקנדה) שנשא בפני נאום אנטישמי לכל דבר ועניין. או אותו בחור נחמד, שניהל איתי מספר שיחות חולין לפני שסיפר לי כיצד השתכנע שהיהודים בעצם זוממים להשתלט על העולם באמצעות ממונם (ואני נשבעת שאני לא ממציאה). על האימה שהרגשתי נוכח הפגנה אנטי ישראלית סוערת או על ענידת שרשרת מגן הדוד שלי באופן גלוי - בכלל אין מה לדבר. אלו סיטואציות קטנות, דקויות שהופכות כה יומיומיות, עד שבשלב מסוים כמעט מתרגלים להן, כמו גירוד קטן ומציק שפשוט תמיד נמצא שם ברקע.
שנאת יהודים היא שוב אינה בושה
עכשיו קחו את התחושות האלו והכפילו אותן בעשרים – והרי לכם מחייה באירופה. לכאורה, על פני השטח, היבשת המפונפנת עדיין מלקקת את הפצעים שפצעה בה ההתפרצות האנטישמית הנוראה ביותר בהיסטוריה אי שם במאה ה-20. אלא שבשנים האחרונות האנטישמיות גואה בה באופן חסר תקדים ונדמה ששנאת יהודים היא שוב אינה בושה, אלא בון-טון נאור ומתחסד בכסות טרמינולוגיה אנטי-ישראלית ולא, חלילה אנטישמית (אינספור מומחים לדבר מוכיחים שוב ושוב כיצד, על פי רוב, אין באמת הבדל בין השתיים).
אינספור שיחות ניהלתי עם יהודים צרפתיים שברחו, פשוטו כמשמעו, מצרפת אל מונטריאול בגלל אנטישמיות. רובם חולמים על עלייה לישראל, או נמצאים בתהליכים לקראתה. ישראל, כך הם אומרים, היא המקום היחיד שבו יהודים יכולים להרגיש בטוחים.
אז כן, אומרים שבברלין זול יותר (החוויה הקנדית שלי דווקא התאפיינה בעוני הגדול ביותר שחוויתי מימי, בניגוד לכל מה שסיפרו לי טרם הנסיעה) ונדמה שלא חלף יום אחד בחודש האחרון בו שמענו מישראלי-ברלינאי כזה או אחר כמה כיף וכיף טוב לו או לה שם. מה שהם לא מספרים, אבל אני מרגישה כמעט בכל ביקור שלי באירופה, זה כמה יפים הרחובות – וכמה לא נוח לדבר בהם עברית; איזו חדשנית הרכבת התחתית, ואיזו אימה אוחזת בך כשגלוח ראש ניאו-נאצי יושב ממש מולך, מרחק יריקה; כמה נחמדים ומסבירי פנים הזקנים האירופאיים וכמה מטרידה המחשבה על המקומות שאולי היו בהם והמעשים שאולי עשו בצעירותם.
מילקי ב-78 אגורות? לבריאות. אני מעדיפה את החירות להפגין את הזהות שלי בכל צורה ודרך בה אבחר ולזה, רבותיי, אין מחיר בכלל.