"נו, מה הבעיה? תעלי על בגד ים – ובואי נלך", אני אומרת לה.
"נראה לך?! אני נראית זוועה, אין שום סיכוי שאני באה איתך לים".
"על מה את מקשקשת? את נראית אחלה. נו, יאללה, הדלקת אותי על הים! ואם אני יכולה – גם את יכולה".
"הללי", היא אומרת לי בקול רציני, "את יודעת כמה זמן לא הייתי בים או בבריכה? חמש שנים. את יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שבכלל קניתי בגד ים? לפני חמש שנים. לכי לבד, אני פשוט אדליק מזגן או משהו".
הלוואי והדיאלוג הנ"ל היה תסריט מופרך שהמצאתי על המקום. הלוואי והייתי יכולה לומר לכם שאני מכירה מישהי ששלמה עם הגוף שלה בדיוק כמו שהוא ואין בו אפילו חלק אחד שהיא רוצה לשנות. הלוואי שלא הייתי צריכה לספר לכם על חברות שהתרגזו וחשבו שאני מבקרת אותן כי ניסיתי להניא אותן מלהכנס לדיאטות קיצוניות, הכל במטרה לשקול קצת פחות. הלוואי, אבל זה לא הקייס.
אין חדש תחת השמש
כמו שבטח שמתם לב – הקיץ כבר ממש איתנו. עם הקיץ באים גם הבגדים הקצרים ואיתם – גם הפרעות דימוי הגוף והאכילה מהן סובלות אינספור נשים ברחבי הארץ. חושבים שאני מגזימה? אתם מוזמנים לבדוק בעצמכם: תשאלו נשים בסביבתכם הקרובה אם הן מרוצות מאיך שהן נראות ותגלו לבד שהתשובה הגורפת היא "לא".
האם זה מקרה, שמין שלם מרגיש לא ראוי, לא בנוח ולא אהוב? אני חושבת שלא. ברור, לא חסרים גברים שסובלים מהפרעות דומות – ואין להקל בזה ראש – אבל קשה שלא לשים לב שבמקרה של נשים, מדובר בתופעה רחבה, כמעט משתקת במימדיה. כשמכל עבר נשקפים אלינו דימויים מעוותים של נשים בעלות עור מושלם (כזה שמשיגים רק בשימוש קבוע בפוטושופ), שיער מבריק ובעיקר - רזות להחריד, מה הפלא שאנחנו מרגישות לא בנוח עם זה שיש לנו צלוליטס?
צמר גפן, לא מתוק
"אני אוכלת כל מה שמתחשק לי" היא הרי הקלישאה הידועה בעולם הדוגמנות. היא כמובן נכונה, בהנחה שמה שמתחשק להן הם כדורי צמר גפן טבולים במיצי פירות, או 3 קוביות שוקולד ליום, שאמורות לעזור להן לא להתעלף; רק לאחרונה הדוגמנית בריה מרפי, בתו של אדי מרפי, הסעירה את ארצות הברית כשחשפה את דיאטת צמר הגפן המזעזעת – דיאטה שמסתבר שהיא להיט בקרב דוגמניות. אוכל? זה לחלשות. בשבילי שלושה כדורי צמר גפן במיץ תפוזים, בבקשה, והיידה – לסט הצילומים. אם זה המצב בעולם הדוגמניות, מה הפלא שאנחנו - הנשים ה"רגילות" – מרגישות פחות ראויות בגלל שיש לנו, רחמנא לצלן, קצת שומן על העצמות.
למרבה המזל המעגל המשפחתי החזק והתומך שלי בלם את הנפילה שנייה לפני שמעדתי מהצוק אל גיהנום הפרעות האכילה, בו אוכל נתפס כאויב והגוף, אחת המתנות המופלאות ביותר שקיבלנו, הופך למכשול העיקרי שעומד בינך לבין העולם. בחרתי בחיים. בחרתי באוכל. בחרתי להכיר בעובדה שלעולם לא אהיה מידה 36 ולנצח איאבק – אבל כדי להיות מאושרת ונינוחהולא כדי להיות רזה. בחרתי לאכול מה שאני רוצה – בחברה – וליהנות מכל ביס. בחרתי לא לוותר על הים והבריכה, לא לוותר על גופיות כשחם, לא לוותר על עצמי ועל מה שעושה לי טוב.
האם נרפאתי לחלוטין ממחלת דימוי הגוף הנמוך? ברור שלא. כשהמסרים העיקריים שנשלחים אלי כאשה הם שאהבה והצלחה קשורות באופן ישיר לרזון, מאוד קשה להרגיש יפהפייה גם במידה 44 – וזה עוד בלי להזכיר חנויות שמדפיסות על התווית 44, כשבעצם מדובר במידה 40.
מצד שני, כבר מזמן החלטתי שאת החיים שלי אני לא אעביר בלי טעם – ועם כל הכבוד לבגדים –טעם אמיתי נמצא רק בשני דברים: אהבה ואוכל. אז מי בא לים? שמעתי שיש אחלה מסעדה בדרך, אפשר לקפוץ אחרי שנסיים לתפוס גלים ושמש.