לפני שלוש שנים גיליתי שאני מפחדת ממפלצות.

זה התחיל כשהתחלתי לגדל מפלצת משלי. בהתחלה היא היתה קטנה וחמודה, כמעט בלתי מזיקה. לאט לאט, היא הפכה לתפלצון מתבגר ולבסוף היא צמחה למפלצת מגודלת. למפלצת שלי קוראים "מינוס" או "חיים בחוב". היא גרה בחשבון העובר והשב שלי, אבל לא רק: הבעיה האמיתית היא שהיא שוכנת גם בתוך התודעה שלי ומשפיעה על ההתנהגות והמחשבות (או בעיקר החרדות) שלי.

אני לא יודעת איך זה הגיוני, אבל בו בזמן אני מפחדת ממנה פחד מוות וגם מזינה אותה עוד ועוד באוכל שאני קונה בחוץ כי "אין לי כח לבשל" וכל בר דעת הרי יודע שחיי אינם חיים ללא "השרשרת המדהימה שראיתי בדוכן של המעצבת ההיא". אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר, שאני קונה רק דברים שאני באמת משתמשת בהם (אגב, זה נכון! נשבעת), שלא גנבתי מאף אחד, שאני עובדת קשה בשביל הכסף שלי. אבל כל הטיעונים ההגיוניים האלה עולים בתוהו אחרי עוד קנייה אימפולסיבית שבסופה אני אמורה לשמוח ובמקום אני מרגישה בחילה מגעילה כזו, קצת כמו התחושה שמטפסת במעלה הגרון אחרי שאוכלים יותר מדי שוקולד.  

הצעד הראשון: להכיר בבעיה

יום אחד, אחרי ששוב הגעתי למסגרת וחור הפלאים שבקיר (המוכר יותר בשמו: "כספומט") סירב להוציא לי כסף, החלטתי שבמקום למרר בבכי אני עושה מעשה ושלחתי בקשת סיוע לארגון פעמונים.   

הארגון הוא ארגון חברתי ללא כוונת רווח, שפעיל בכל הארץ. סיסמתו היא "מגלים אחריות" ושאיפתו היא יצירת "מציאות בה המשפחות בישראל מנהלות חיים כלכליים מאוזנים ואחראיים בדרך ישרה, מציאות שתסייע לבניית חוסן כלכלי וחברתי". בפנייתי לארגון סיפרתי שלפני שנה סיימתי את התואר שלי ועכשיו אני יוצאת לחיים הבוגרים. הסברתי שעם כל הכבוד לנעליים ואוכל שמישהו אחר בישל, אני לא רוצה לחיות את חיי במינוס ואני מעוניינת לקחת אחריות על ההווה ועל העתיד שלי, מתוך ההבנה שצריך לרוצץ את ראש הנחש כשעדיין אין לי משכנתא ו/או ילדים לדאוג להם. בנוסף, ציינתי את הרצון שלי להתחיל חסכון – משהו שנראה לי כרגע, בגיל 27, כמעט כמו מדע בדיוני.

קלישאה פסיכולוגית ותיקה טוענת ש"הצעד הראשון לפתרון הוא להכיר בבעיה". קלישאת שופינג ותיקה גורסת ש"יאבלה, תראו את הנעליים המדהימות האלו! מה, הן בסייל?! לקחתי!". כדי להילחם בקלישאה השנייה החלטתי להיכנס באמא של הקלישאה הראשונה ולמרות שלקחת את הצעד הראשון ולפנות בבקשת עזרה לא היה קל, מבחינתי זו היתה הצהרה: נגמרו המשחקים, מעכשיו אני לוקחת אחריות ומוכנה להסתכל למפלצת שלי בלבן של העין.

מכסחי השדים: גרסת המציאות

כעבור חודש וחצי ושיחת טלפון ראשונית עם מתנדבת ותיקה מהארגון, כבר נפגשתי עם שי, מתנדבת מקסימה מאזור מגוריי והמלווה הקבועה שלי בתהליך. דיברנו בכנות על הכל; סיפרתי לה איך הגעתי למצב הנוכחי (חיים במינוס) ותוך כדי הבנתי שהבעיה העיקרית שלי היא קנייה רגשית. שי היתה מקסימה ומלאת אמפתיה, היא סיפרה על עצמה והסבירה לי מה בדיוק יכלול תהליך הליווי שיימשך חצי שנה. היא לא שכחה לחזק אותי על לקיחת היוזמה והאחריות וגרמה לי להרגיש שעם קצת עזרה וקורטוב של אומץ ונחישות – הכל יהיה בסדר.

שבוע לאחר מכן, כבר ישבנו יחד עם תדפיסי ההוצאות שלי בבית קפה נחמד ובמשך שלוש שעות עשינו את הצעד הראשון בדרך למיגור המפלצת מחיי: "שיקוף" בשפת הארגון, או בשפתי שלי – "אל אלוהים, אני לא מאמינה שבזבזתי כל כך הרבה כסף על שטויות". אחרי שסיווגנו וקטלגנו את כל ההוצאות, נתקבלה תמונת מצב אמיתית והאמת? היא הרבה פחות גרועה ממה שדמיינתי בעיני רוחי. לבית הקפה נכנסתי כשמאחוריי משתרכת מפלצת ויצאתי ממנו עם תפלצון בינוני על הכתף. הוא עדיין מושך אותי למטה ומכביד עלי – אבל בשלבים הבאים שי ואני נטפל בו, עד שהוא יצטמק לגור מפלצות קטן ולבסוף ייעלם לחלוטין מחיי. אין ספק, זה תהליך לא קל ולמרות שאני נמצאת רק בראשיתו, כבר עכשיו אני יכולה לומר שמדובר בצעד משנה חיים.

במציאות שבה יוקר המחייה חונק את רובנו ואזרחים ללא מינוס בבנק הופכים למיעוט נכחד, לא ברור למה לא מלמדים את הדברים האלה בתיכון, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. לפחות מצאתי את "מכסחי השדים", גרסת המציאות.