זו שנה חדשה והתחלה חדשה לגמרי בשבילי; ילדה קטנה, בעיר גדולה, בארץ ענקית, רחוק מהמשפחה, לבד.
זו שנה חדשה ואנשים כאן מתרוצצים ברחובות כמו תמיד. אין חצבים שיפרחו, אין שכנים שיברכו. זו שנה חדשה למי שסופרים באותיות, אבל אמצע השנה לאלה שסופרים את מניין השנים במספרים. בשבילם השנה מתחלפת בכלל בינואר ולא כמו אצלנו, המוזרים, בספטמבר. מחוץ למרכזי הקהילה היהודית במונטריאול, בה אני שוהה במסגרת שליחותי בסוכנות היהודית, האווירה סתמית להחריד. לא מרגישים את החג באוויר ואנשים לא מברכים זה את זה בשנה טובה וחתימה טובה.
נהגי המוניות פה לא מדברים על סוריה ואובמה, יאיר לפיד וג'וינטים. למעשה, הם לא מדברים בכלל. האוויר ברחובות מתערבל לו כרגיל ושום קדושת חג לא נישאת באוויר. עולם כמנהגו נוהג, תרתי משמע. השינוי הגדול שעשיתי, משמעותו שבזמן החגים אין כל שינוי אווירה. סתם עוד יום של חול ואנשים שמנסים לספוג כמה שיותר קיץ, דקה לפני שמתחילה השלכת ומגיע הקור.
זו שנה חדשה ואין פרסומות על הנחות לחג, אין השוואות בין סלי קניות בסופר ואין מבצעי אחד פלוס אחד על מחלקת הבישום ו-4 ספרים במאה שקלים. כאן, איפה שהמים בשפע, החשמל זול ואפשר לקנות דירה בגיל 30, משלמים בדולרים, קוראים בכריכות רכות ואם רוצים מבצעים – ניגשים למדפי הסייל.
זו שנה חדשה ואני חדשה בעיר חדשה וארץ חדשה. לא שרים פה שבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, לא שרים שנה טובה לנוטר בעיר ובכפר ולא שרים על השושנה שפרחה בגינה.
כולנו עם אחד
אחר כך לכו תנסו להסביר לסטודנטים המקסימים שלי, שבאים לחגוג את ראש השנה במקום עבודתי כדי להרגיש קצת יהדות בזמן הלימודים, מה זה אומר לחגוג חג בישראל. מה זה אומר להרגיש, פיזית, את השנה מתחלפת באוויר. מה זה אומר לעמוד על המרפסת עם כל המשפחה ולנופף לשלום לשנה היוצאת כשהשמש שוקעת. מה זה אומר, כשהשכנה ממול מגיעה עם שתי עוגות דבש חמות ונימוחות ישר מהתנור כדי לאחל שנה טובה ומתוקה. מה זה אומר להרגיש חיבור עמוק וקמאי לכל האנשים שרואים ברחוב ולתרום מצרכים ביציאה מהסופר כדי שגם מי שאין לו יוכל לחגוג חג כמו שצריך.
לכו תנסו להסביר מה הטעם של רימון אמיתי, טרי, שהרגע נקטף מהעץ, שנייה לפני שאמא מניחה אותו בקערית גדולה של מים וכולם יושבים לקלף אותו בידיים בשיטת האחד על אחד: גרעין אחד לקערת הקריסטל החגיגית, גרעין שני לפה. לכו תסבירו את העסיס שמתפצפץ בפה, את האדום שמכתים את הבגדים ואת החגיגה השורשית-משפחתית שמגיעה אחר כך, כשטובלים תפוח מהגולן בדבש מקיבוץ יד מרדכי ומברכים לא רק זה את זה, אלא את המדינה, את החיילים שלנו ואת העם כולו.
זו שנה חדשה, התפוחים ממי-בכלל-יודע-איפה וכנ"ל לגבי הדבש. את המשפחה המדהימה שלי, מחליפה משפחה אלטרנטיבית ומדהימה לא פחות, זו שמורכבת מהאנה, טארה, ארון, ג'וש, אליס, ג'ונת'ן, מייקל, קרליין, ג'ף ובוורלי. משפחה אלטרנטיבית שמזכירה לי שלמרות שהיין לא מהגולן, הרימון לא מהעץ והדבש לא מהקיבוץ, החום, האהבה והחיבור המוזר שהופך את כולנו לעם – לא משנה איפה אנחנו חיים – חשובים לא פחות.
זו שנה חדשה וחוויה חדשה, חוויה שגורמת לי להבין את המשמעות האמיתית, העמוקה של להיות יהודי ולהרגיש כזה גם מחוץ למדינת היהודים; להיות אחראי על חוויית הדת של עצמך, להטריח את עצמך לבית הכנסת כדי להרגיש חלק מקהילה גדולה יותר, לשבור את השיניים ולקרוא טקסטים שאתה לא ממש מבין בשפה זרה לך, טקסטים שמביעים כיסופים למדינה שבה אתה לא חי. לאהוב את המדינה הזו גם כשאתה רחוק, בגלל שהיא הסיבה שאתה לא פליט בארץ בה אתה חי, אלא אדם שבוחר את גורלו. אנחנו אולי מפוצלים ברחבי העולם – אבל היופי הוא שעדיין, כולנו עם אחד.
זו שנה חדשה, חדשה לגמרי. ולמרות שאני חוגגת אותה מרחוק, אני מרגישה קרובה יותר מתמיד. אז מרחוק-קרוב אני מאחלת לכולנו שבשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות, כשבגינה תפרח שושנה ולא נצטרך לדבר על מיסים, סמים ומלחמה. שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל!