במהלך שיטוטיי בפרשת השבוע, העוסקת בעגל הזהב, נתקלתי בפסוק "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". זה לא סתם פסוק. זו מצווה מתרי"ג. היא כמובן מדברת על חשיבות המנוחה בשבת, אבל הפלא ופלא, זו מצווה ששמה באותה רמה של חשיבות את העבודה במשך ששת הימים האחרים.
כידוע, חרדים רבים בוחרים להתעלם, ולהגיד שלא מדובר בעבודה ממש אלא בעבודה רוחנית של לימוד ועבודת השם. אלא שהשם בעצמו טורח לומר בהמשך הפסוק, בלשון ברורה: "בחריש ובקציר תשבות". כלומר, בעבודות פיזיות המביאות פרנסה.
קשה לשים את האצבע היכן בדיוק הפכו תלמידי חכמים לביטוי נרדף לאוכלי חינם. ידוע למשל שהאר"י הקדוש היה גם קדוש וגם סוחר אריגים. הרמב"ם היה רופא. משה רבנו היה רועה צאן. למה חכם לא יכול להיות מקצוע?
גם על פי הגמרא חייב אדם ללמד את בנו מקצוע ולא להשאיר את פרנסתו על הבריות. אז יאללה, תתחילו לעבוד. מדובר במצווה! אם אתם לומדים תורה ולא מקיימים אותה, אז מה התורה שלכם שווה? מספיק לעוות את היהדות. נכון, גם לעשות הרבה ילדים דורש זמן ואנרגיה, אבל בינינו, זה די מהנה. ובכלל, אם פרו ורבו הייתה עבודה קשה היו נותנים אותה לגויים.
לסיום, אציין שיש לי חברים חרדים שעובדים קשה ורצים כמוני אחרי חשבוניות, אבל לצערי הם מיעוט. השאר הם תלמידים לא חכמים בישיבות שמנציחות את אי קיום המצוות הנ"ל, וחבל. כך נהפכת התורה שהם לומדים לעגל זהב – עקרה. חסרת חיות. נוצצת אולי. אבל לא באמת אפקטיבית.