נראה לי שהגיע הזמן להרחיב את אופק המגבלות שלי - לדעת קצת יותר גם על חיים של אנשים שמתמודדים עם מוגבלויות אחרות. על כן, החלטתי להטיל על עצמי מגבלות מדומות. במשך יומיים התנדנדתי בין עיוורון מוחלט לדממה, מנסה לגלות מה שומעים מתוך השקט, מה רואים מתוך החושך הגדול.
המלחין המפורסם בטהובן הלחין את "סונטת אור הירח" האהובה עלי בשנת 1801, כששמיעתו כבר החלה להתדרדר. עד סוף אותה שנה הוא התחרש לחלוטין, ולמרות זאת המשיך לכתוב יצירות מורכבות, על פי צלילים שנטבעו בזיכרונו. אני תוהה לעצמי, האם אצליח "לשמוע" שיר באוזניים אטומות? האם אצליח בחושך "לראות" בדמיוני את מי שניצב לפניי או שמא ייבלע גם דמיוני בחור השחור?
אני ולורנה, העוזרת שלי, אכלנו במסעדת החושך "BLACK OUT " במרכז "נא לגעת" ביפו, שם גם ראינו את ההצגה המרשימה "לא על הלחם לבדו" שכל 11 שחקניה חירשים-עיוורים. ביקרנו בתערוכת "דיאלוג בחשכה" ועשינו סיור מונחה-חירשים ב"הזמנה לשקט" - שני האחרונים במוזיאון הילדים בחולון. תהיתי האם העובדה שיש לי מגבלה הופכת אותי לחסין מפני מועקת החושך ואי הנוחות של הדממה.לקחתי הכל בקלילות יחסית ולא ידעתי אם זה בגלל שאני מכיר במגבלותיו של הגוף או מעצם הידיעה שתיכף זה נגמר.
עיניים עצומות לרווחה
בתערוכת "דיאלוג בחשיכה", אבי, מדריך עיוור, הוביל את כיסא הגלגלים שלי במבוך חשוך לחלוטין, בין חדרים שעוצבו לצורך הדמיה קולית-תחושתית של סביבות שונות כפי שחווה אותן אדם עיוור. הלכנו על חצץ, הגענו ל"חוף הים", עלינו על "אנייה" וביקרנו ב"שוק". מדהים עד כמה מריחים חזק את הפירות והירקות כשלא רואים אותם. בהמשך חצינו "רחוב סואן" ונכנסנו לחדר מוסיקה מלא ברמקולים, כולל כאלה שהוחבאו מתחת לרצפה.
קצת מפתיע להיות מובל בכיסא גלגלים לא-חשמלי, בחושך מוחלט על ידי אדם עיוור. באופן מילולי, קשה לומר על אדם עיוור ש"הוא מכיר את המקום כמו את כף ידו", ובכל זאת סמכתי עליו בעיניים כאילו עצומות. הוא פשוט זכר בעל פה את כל המסלול, כולל מדרגות במעבר בין החדרים וכולל הסטיות הקטנות שהיה צריך לעשות עם הכיסא כדי לא להתנגש בכל האובייקטים שהיו פזורים במרחב: דוכן לימונים, דוכן דלעת, עץ, אופנוע, רמזור, ערימת ספרים על שולחן בעל פינות חדות ועוד.
בסוף הסיור התיישבו כולם לשוחח עם אחד המדריכים במקום, שהוא עיוור בעין אחת ובעין השניה הוא רואה רק באופן חלקי. הוא סיפר לנו על החיים שלו, כמה קשה לו לצאת לרחוב. לא רק בגלל שאינו רואה טוב, אלא בעיקר בגלל שכולם מציקים לו. איך הייתם מרגישים אם הייתם יוצאים לרחוב סואן ומרוב כוונות טובות כל אחד היה מנסה לעזור לכם להגיע למקום אחר?
פשוט לשאול - זה הכול
הוא סיפר איך מושכים אותו ביד כדי להתיישב גם כשהוא רוצה להמשיך לעמוד, איך עוזרים לו לחצות את הכביש בזמן שהוא רוצה להגיע לכיוון השני. כולם נכנסים לעמדת המטפל בסוג של פאניקה של עזרה עד ששוכחים לעשות את הדבר החשוב ביותר: פשוט לשאול. ומי שאומר במפורש שהוא לא צריך עזרה, צריך לכבד את זה.
אני מבין אותו. לפעמים הרצון של כולנו לעזור הוא לא לטובתם של אנשים עם מוגבלויות. אני זוכר שכשהייתי עולה לאוטובוס עם ההליכון (עכשיו אני עולה עם כיסא ממונע) לפחות ארבעה או חמישה אנשים היו קמים בבת אחת וכל אחד צועק לי "לאט, לאט, בוא שב פה, שב פה, נו, למה הלכת לשם? פה יותר קרוב". לפעמים היו גם נוגעים ומזיזים לי את ההליכון למרות שזה עלול לגרום לי לאבד את היציבות, אבל את זה קשה למי שאינו נכה להבין.
ב"הזמנה לשקט" ניסיתי לחוות שעה וחצי של דממה כשלאוזניי הרכבתי אוזניות אטומות. נכנסנו לאודיטוריום ענק מחולק לכמה חללים. בכל אחד מהם התרחש משחק שקשור לתנועה, לפנטומימה ולהקניית מילים בסיסיות בשפת הסימנים העברית (לכל שפה בעולם יש שפת סימנים משלה). תמר, מדריכה ג'ינג'ית, הדריכה את הסיור עם הרבה אנרגיות. היא חרשת מלידה ולמרות זאת היא מלמדת מחול. לטענתה, לימוד מחול לא דורש בהכרח האזנה למוזיקה.
"הקצב" היא אומרת לנו דרך המתורגמנית, שהצטרפה לשלב האחרון של הסיור, "הקצב הוא עניין פנימי". מבחינתה, כל דבר מסביב זאת מוסיקה: תנועת שפתיים, מכונית נוסעות, טיפות של גשם על הפנים, ויברציות רמקולים בקצות האצבעות או תחת כפות הרגליים.
המשך בשבוע הבא...
